הקטע הפותח את "שלמה הכורדי ואני והזמן" מאת סמיר נקאש

אנו שמחים להביא בפניכם את הקטע הפותח את הרומן של סמיר, "שלמה הכורדי ואני והזמן". הספר (360 עמ') יצא לאור בשנת 2004, חודשים ספורים לפני פטירתו של סמיר. בקרוב, עומד לצאת לאור תרגום הרומן לצרפתית.

מערבית: סמירה יוסף ורותי נקאש ויגיסר

שלמה הכורדי ואני והזמן

רמת גן 1985

יפה המילה הזאת "דוושת" המכונית! אכן. היא שייכת לתקופתך אך אין לה כהוא זה עם ימי נעוריי המוקדמים. צחקתי כששמעתי אותה והצחוק הרטיט את מיטתי וכמעט ושיתק את איבריי ושאב ממני את שארית החיים שנותרה בי, לכן הסוויתי אותו בכחכוח, שמן הסתם הבחנת בשמץ הנחישות מימים עברו שטמן בחובו. ביד רועדת הגשתי לך בננה מתוך צלחת שהכילה, לצד הבננות, גם תפוזים ומספר תפוחי עץ. לא שכחת ובאת להזמינני לטקס כלולותיך. העפתי לעברך מבט בעיניי אלו שהשנים לא הקהו, והבחנתי שאינך מביט בי, בי – המשוט שצלח את מוראות הזמן והפליא בו מכותיו, בי – ערימה, ששכבותיה עשויות ממאה שנים, שרועה על מיטה, ומצטמצמת עתה אל רגע של פיזור נפש, פיזור נפשך שלך. ואני, חייכתי את חיוכי הדומם, זה המרוח על פניי מקדמת דנה, ושתקתי. שמעת את תשובתי בשתיקתי זאת ובחיוכי החיוור, ושאלת: – האם באמת היה בכוונתך להסיט את כף רגלך מעל דוושת המכונית?! צחקתי עד שכמעט והתממש האיום שנפנפתי בו בפני הזמן ושבקתי חיים, אך נמלכתי בדעתי ודחיתי לעת עתה את מימוש איומי זה. אין זה הרגע ההולם ומחובתי לתקן לו את מטבעות הלשון החדשניים שלו, אז נכנסתי לתוך דבריו: – מן הראוי שתאמר, "אחזת ברסן סוסך", אבו סלמאן. סוסי! אני והוא עצרנו מלכת במקום הזה. במהלך חיי שימשו אותי אמצעי תחבורה רבים, אך מעולם לא אחזתי בהגה, כי אחרי הכול עדיין הנני שלמה הכורדי, הוי הזמן! מימיי לא הזלתי דמעה, פרט לשתי פעמים בודדות. האחת ביום שבו טבחו את אסמר אם ילדיי, והשנייה ביום שהרגו את "אסתר הקטנה", ואת אסתר ואת נחום. המהמתי בחריקת שיניים מתוך זעמי על הגרוע שבאויביי. מה רבים הניסיונות שהעמדת אותי בהם, הו הזמן, ועם זאת את כוח רצוני לא הכנעת. טענת את מאת השנים הללו במוראות ולא חסכת מאמץ כלשהו לגזול ממני את אוני, אך אני שמרתי אותו ברשותי ואת פניך, הו הזמן, השבתי ריקם. עד לרגע זה עודני אותו שלמה הכורדי שהכרת. ועוד אנקום את נקמתי בך, כי עומד אני להשיב לבוראי את פקדונו אשר הפקיד בידי. אגיש לו אותו בצירוף כל התודות והתשבחות במועד שאינו רחוק בעליל! סוף דרכי הינו כאן ברמת גן! היזכר נערי, היזכר! והתכבד בבננה נוספת או בתפוח עץ. זאת עדיין הינה ארץ התפוזים. סבלאח' לא נתברכה בכמויות כאלה. סבלאח' משופעת בהרים ובעמקים, ומניבה שקדים, בלוטים וצנוברים. סבלאח' האהובה הארורה לא תמוש מזיכרוני, לא, אף כי בבגדד השבתי לי את כבודי וטהראן היא שהעניקה לי מחסה ובומביי הינה מקור השפע. כאן עצר סוסי מלכת, ודמדומי השקיעה הסתמנו לעין, ונקמתי המתוקה האימתנית התנהלה לה לאיטה. ועתה, אתה מקמט את מצחך בנסותך להעמיד זו אל מול זו את חוכמת שלמה המלך והפילוסופיה של שלמה הכורדי!.. לאט לך, אל תיתפס לבהלה כאשר יחצוץ בינינו כדור עופרת. הוא הוא העולם במלואו. העולם נשאני על גבו ואני נשאתיו על גבי ובכל זאת לא קרס גבי תחת הנטל, אני השור האיתן, העברתי אותו מעל קרני האחת אל הקרן השנייה, ואז התנדנד העולם והקרניים הזדעזעו. המשוט נטה אל צדו, הזדעזע אך לא נשבר כי אם שב והזדקף, צלח את מצולות האימה והמשיך בדרכו. היש ביכולתך למחול לי, או אפשר שלמעשה כבר סלחת לי, בני. אני יודע שבטהראן הצקתי לך לעתים. בשבתות קיללתי אותך, נהיר לך שאני כורדי קנאי לדתי, ובכל פעם שהבערת אש ביום השבת הבערת את חמתי. אך האם קללה הרגה מישהו אי פעם?! אלה היו מילים שצפו ועלו בחמת הזעם, בועות אוויר ותו לו. מעולם הן לא יוּדוּ ממעמקי הלב. הלב היה ועודנו מלא במילים אחרות, מוצקות אמיתיות, שאינן שונות כלל מן העולם התרבותי המלא מעצמו שחוצץ עתה בינינו. אלה הן מאה שנים תמימות, תמציתם של חיים שלמים, כוס הגואה ועולה על גדותיה, משופעת בטיפות, במילים עזות מצמררות. שם, בהתכנסויות הארוכות שניהלנו בינינו, הטילה אותן לשוני, והן קבעו משכנן בזכרונך. הן לא משו מזכרוני. המילים… בלתי מחיקות, ומייצרות אלף הדים, אך המקור לעולם נותר מקור, ואין מי שהדברים גונבו אל אוזניו כמו זה שהיה עד להם, וגם מי שסיפר אינו כמי שצפה והבין! התזכור?! האם אזכיר לך זאת בעצמי?! או שניזכר בהן יחדיו והזמן יתלווה אלינו?!

סמיר נקאש – היום שתבל הרתה והפילה בו | קציעה עלון

סמיר נקאש – היום שתבל הרתה והפילה בו, הוצאת ספרים פועלים, תל אביב, 1985
מאמר מאת ד"ר קציעה עליון, הופיע לראשונה בהכיוון מזרח 7. תודה לעורכת בת שחר גורפינקל על אישור העלאת הקבצים לאתר.

 

 

סמיר נקאש | דיירי משנה וקורי עכביש, הכיוון מזרח 7 (עברית)

להציג את המסמך הזה ב-Scribd

 

תודה לבת שחר גורפינקל על החומרים.

سمير نقاش | نزوله وخيط الشيطان | סמיר נקאש | דיירי משנה וקורי עכביש | הכיוון מזרח 7 | ערבית ועברית | العربية والعبرية

 דיירי משנה וקורי עכביש, הכיוון מזרח 7  – ערבית

להציג את המסמך הזה ב-Scribd

עברית

להציג את המסמך הזה ב-Scribd

תודה לבת שחר גורפינקל על החומרים

סמיר נקאש: אמן הלשון הערבית

להציג את המסמך הזה ב-Scribd

מתוך הכיוון מזרח 7, בימת קדם, תודה לבת שחר גורפינקל על החומרים.

יום שתבל הרתה והפילה בו : סיפורים עיראקיים | מתי שמואלוף

התמונה: עיבוד מתוך אתר הסרט.

יום שתבל הרתה והפילה בו : סיפורים עיראקיים

סמיר נקאש (1938-2004) גדול הסופרים היהודים העיראקיים פרסם עשרות ספרים בערבית, אך בשל השפה היהודית העיראקית הבגדדית המורכבת שכתב בה וההתעקשות שלא לכתוב בעברית – כמעט ולא תורגם בעברית. בעצם בשל הלאומיות הערבית והציונית הוא נותר ללא קהל קוראים. בישראל כמעט ולא יקראו אותו בערבית. וגם במדינות ערב לא יקראו אותו. למרות יכולתו הפרוזאית הפנומנולוגית.

עם זאת ספר אחד של נקאש זכה לתרגום ועליו אני ממליץ בחום לב:

• יום שתבל הרתה והפילה בו : סיפורים עיראקיים / סמיר נקאש ; מערבית-רות נקאש, תל אביב : ספרית פועלים, 1985.

 

לאחרונה מצטברת כתיבה עיראקית לא פוסקת על העבר, "בגדאד אתמול" של ששון סומך (2004), "חלומות בטטראן" בשכונות העוני של בגדאד של פרופ' בדרי פטל (2005), ועוד. הסופרים העיראקיים, סמי מיכאל, אלי עמיר ועוד זוכים לעדנה בספרות בישראל ואף חוקרי ספרות כמו חנן חבר חוזרים ומגלים את הספרות של שמעון בלאס. מאידך, הספרות של סמיר נקאש עדיין לא קיבלה את מקומה בספרות הישראלית.

אלמוג בהר טוען כי "את כתיבת האוטוביוגרפיות בעברית של יוצאי עיראק בישראל ניתן לחלק ל"שלושה גלים": האוטוביוגרפיה הראשונה, ככל הנראה, שנכתבה בעברית על ידי יוצא עיראק בישראל, היא "מבבל לציון – זכרונות והשקפות", אשר הופיעה ב-1955 ונכתבה על ידי סלמן שינה, שהיה חבר בפרלמנט העיראקי ועורך כתב העת הספרותי "אל-מצבאח" בבגדאד. בגל השני של האוטוביוגרפיות בלטו הפעילים הציונים מבין יוצאי עיראק, ובראשם שלמה הלל ומרדכי בן-פורת, שהשתלבו בפוליטיקה הישראלית (וכתבו בעיקר על תפקידם במבצע עזרא ונחמיה: "רוח קדים" של הלל התפרסם ב-1985, ו"לבגדאד וחזרה" של בן-פורת התפרסם ב-1996); הגל השלישי מורכב מן ההתעוררות בשנים האחרונות בכתיבת אוטוביוגרפיות בין יוצאי עיראק אשר אינן אוטוביוגרפיות "מטעם" (וראוי לציין ביניהן את ספרו של ששון סומך "בגדאד, אתמול", 2004)."

צפו: סצינה מתוך הסרט הדוקומנטרי "לשכוח את בגדד" שבו סמיר נקאש מופיע לצד סופרם יהודים עיראקיים אחרים

סמי שלום שיטרית כתב עליו הספד קצר : "הסופר היהודי-ערבי הדגול, סמיר נקאש, הלך לעולמו. סמיר נקאש היה אולי הסופר היהודי-ערבי האחרון, שנשם וכתב ערבית עד יומו האחרון. נקאש נולד והתחנך בבגדאד ובישראל המשיך בכתיבה ובמחקר בשפה הערבית, באופן נחוש ומעורר הערצה – הוא כתב ערבית לקוראי ערבית מכל הדתות, אך בישראל הוא איבד כמעט את כל קוראיו היהודים-ערבים שהפכו "מזרחים" נטולי ערבית. מנגד, גורל אכזר, בעולם הערבי החרימו את כתביו משום היותו ישראלי… אבל ספריו נדפסו בערבית והגיעו ונקראו בכל זאת וזכו להערכה רבה. הסופר הגדול נגיב מחפוז הגדיר את נקאש כאחד הסופרים הערבים הגדולים של המאה העשרים! תארו לכם, והוא סבב בינינו, הנבערים, כל השנים כאלמוני. אנו מביאים כאן לזכרו שני קטעים מתוך הרומן " דיירי משנה וקורי עכביש" בתרגומה של רות נקאש ויגיסר. יהי זכרו ברוך ודרכו נר לכולנו. "

ששון סומך כותב על סמיר נקאש כחלק מקריאה ביצירה של ארבעה סופרים יהודים עיראקיים:

שונים בתכלית השוני סיפור חייו ודרכי כתיבתו של הסופר האחרון – סמיר נקאש, המעניין והפורה מבין כל הסופרים היהודים הכותבים ערבית כיום. סמיר נקאש, יליד 1938, הגיע ארצה עם העלייה הגדולה בהיותו בן 13, ולכאורה יכול היה להתערות בחייה המדינה הצעירה; אבל לא אדם שיגרתי הוא נקאש. הוא סירב להתמסר לתרבות וללשון העברית, והתעקש להיות סופר יהודי-ערבי בציון. עד כה פרסם למעלה מ-15 ספרים גדושים, שכל אחד מהם הוא בבחינת חידוש מרשים. רוב סיפוריו מתארים את החוויה הבגדדית (והוא אכן מכנה כמה מיצירותיו "סיפורים עירקיים" או "רומן עירקי"), אך לא בהכרח בסגנון אוטוביוגרפי ישיר: אלא בדרכי סיפֵר מודרניות במפורש. מערכות היחסים בתוך החברה היהודית בעירק, ובין היהודים לשכניהם המוסלמים, מעוצבות באמצעי נראציה לא-רגילים, לעיתים בסגנון הגובל באבסורד ובחוסר שפיות; אבל תמיד תוך הקפדה על דיוקי הפרטים ושחזור הלשון המקורית לדקדוקיה. ליהודים של בגדד היה, כידוע, דיאלקט משלהם, השונה למדי מהדיאלקט של הרוב המוסלמי, ונקאש משתמש בעושר הדיאלקטי הנוצר בחוויה הבגדדית במגע הבין-עדתי והבין-להגי, כדי להעביר את מלוא המתחים הנפשיים של גיבוריו היהודים והמוסלמים.

אולם עולמו הפנימי של נקאש שונה בתכלית מעולמם של אנואר שאול, שלום דרויש ובר-משה. מדובר בחזות קודרת, קשה, מסוכסכת וחסרת-תוחלת. אמנם יש בתמונת העבר הבגדדי רגעים של אושר והרמוניה, אבל ההווה והעתיד קודרים לחלוטין. קדרות זו בולטת במיוחד בסיפוריו המתרחשים – בחלקם או בשלמותם – בארץ, כגון בסיפור "ליל ערבה" וברומן שלו מבושי המלאכים – יצירה פנטסטית, המתארת לכאורה מדענים השקועים בחקר חיי המין של המלאכים, והכוללת ביקורת קשה על  החיים והתרבות בארץ.

אולם, ייחוד יצירתו של נקאש הוא בכך שעיסוקה בפרטים "אנתרופולוגיים", החוצים את גבולות הזמן והמקום, ומתמודדים עם הטרגדיה האנושית הכוללת, דרך הפריזמה הייחודית של צופה יהודי-ערבי. כזה הוא המקרה של סיפורו "יום שבו הרתה תבל והפילה", הכלול בקובץ שתרגמה אחותו, רות נקאש, ושנקרא כשם הסיפור הזה. הדמויות הראשיות בסיפור זה הם יהודים עירקים, העושים את יום הכיפורים בבית הכנסת של קהילת הבגדדים, בעיר בומביי שבהודו. לאורך היום אנחנו חווים את עולמם המבועת והנואש של הגיבורים שאול הלל ויצחק עידא. הסיפור כתוב בסגנון שאפשר לתארו כזרם התודעה הרב-קולי. דחיסותו הטקסטואלית מקשה על הקורא לעקוב אחר כל פרטי הביוגרפיות של שני הגיבורים.

אבל התמונה הכללית ברורה לחלוטין: המחנק והייאוש הם היסודות המפעפעים בכל משפט ומשפט ביצירה, אפילו בשם הסיפור, שבו משחק הסופר על הביטוי "יום הרָת עולם", אולם ההריון סופו הפלה ונפילה קיומית, סוף שאינו בלתי צפוי, בעולמו הספרותי של נקאש. ^[2]

יצירתו הענפה של סמיר נקאש לא זכתה להיתרגם לעברית אלא במידה מועטה, והיא בהחלט ראויה להיות נחלתו של הקורא הישראלי הכללי. אני מודע לקושי הגדול שאורב לכל מי שינסה לתרגם את הטקסטים האלה, המפותלים והרב-להגיים, ללשון כלשהי, ובפרט לעברית, שאין בה דיאלקטים או תת-דיאלקטים. אבל בהחלט זכאי נקאש להופיע במלוא עוצמתו בקרית-ספר שלנו, וזאת חרף העובדה שמעולם לא שאף לראות את עצמו כסופר ישראלי. חזות עולמו הקשה, המתעתעת, מזכירה לעיתים את קפקא, והמעיין השופע של כתיבתו יכול לפרנס גדוד של מבקרים ספרותיים.

לשימחתי כחלק מהיותי עורך "הכיוון המזרח" ביחד עם בת שחר גורפינקל, הצלחנו לפרסם את יצירתו של סמיר נקאש "טנטל" (הכיוון מזרח 13). בנוסף, קציעה עלון כתבה מאמר מרתק ב"הכיוון מזרח" הדו-לשוני (גיליון 7, חורף 2003, עמודים 63-68) על יצירתו של סמיר נקאש – "היום שבו תבל הרתה והפילה בו".

סמיר נקאש הוכתר בידי נג'יב מחפוז כאחד מגדולי הסופרים בעולם הערבי. בנוסף הוא זה אשר תרגם את הספר של סמי מיכאל "ויקטוריה" לערבית.

בסיפור שלו "ליל הערבה" (הנכלל בספר "היום שבו תבל הרתה והפילה בו") ניתן למצוא את הדחייה שלו הן את הלאומיות הערבית והן את הלאומיות הציונית. את ההתעקשות שלו להישאר בתוך סוכת אבלים שהיא גם מביטה אחורה בצער, אבל גם מקום מפלט להומניזם ולאוניברסליות באשר היא. הזכרון הוא מפלט האדם בצל המודרניות, הלאומיות. הסוכה כמפלט היא גם מרכיב תיאולוגי ודתי בתפיסתו של סמיר נקאש. והוא נאחז ברגע הזה שבו ישנו עדיין חיבור לארעיות ולא משכן קבע, רגע של שינוי לפני שנחתמו לגמרי הספרים בידי הקדוש ברוך הוא כדי לעשות חשבון נפש עם התקופה. למעשה זהו אחד הסיפורים היפים והמרגשים שקראתי. את הסיפור הוא מניח בידי ילד שמביט אל ילדותו הגן עדנית ולאט לאט הוא מתבגר לפנינו. הסיפור ממוקם בשנות החמישים וזהו גיל קריטי מבחינת סמיר נקאש ש"הועלה" לישראל בגיל 13 – גיל המעבר בין ילדות לבין בגרות. הוא כותב את הסיפור ב-1978 ומרמז גם על הקושי האדיר בהגירה אבל גם על תקווה שבהדלקת נר בתוך סוכת הזיכרון.

• סמיר נקאש – ויקיפדיה
• דברים לזכרו של אחי, סמיר נקאש, סמירה יוסף, אתר קדמה, 2004-08-04
• על הלהג – הדיאלקט המיוחד שבו כתב סמיר נקאש – "בעוד שלושה חודשים יוטב לי, ואסע למקומות האלה", מאת ששון סומך, עיתון "הארץ".
• הלך לעולמו הסופר סמיר נקאש, זוכה פרסי ראש הממשלה על ספריו "היום שתבל הרתה והפילה בו" ו"בנפול צלעות המשולש" נפטר אתמול והובא היום למנוחות, מרב יודילוביץ'  פורסם באתר ידיעות אחרונות, 07.07.04.
• הרהורים על ליל ערבה לסמיר נקאש, אדמית פרא, רשימות, 2.10.2007.

הטקסט פורסם לראשונה באתר של מתי שמואלוף "המבוקש מס' 2"

سمير نقاش مؤرخ اللهجة البغدادية والحالم بالعودة إلى الفردوس المفقود / رشيد الخيُّون

أتعب حلم العودة إلى بغداد الأديب العراقي اليهودي سمير نقاش، العودة إلى مرابع لم يشهدها غير ثلاثة عشر عاماً من عقوده السبعة، لم يفكر بطريقة للنسيان، بل وظف موهبته الروائية والأدبية لتنشيط ذاكرته ومقاومة النسيان، مع ما فيه من راحة ودعة له ولأسرته. فهو متزوج من سيدة مصرية عاشت يوميات بغداد من دون أن تراها، ولا تفكر بالرحيل إليها. ابنا سمير أخذا يعيشان تفاصيل حلم الأب، ويفكران بزيارة بغداد، بغداد الجنة التي طرد منها أبوهما. يتحدث إليهما، يجبرهما على النظر في ألبوم صوره، وهو يسبح في شريعة من شرائع دجلة، أو يجلس على رحلة الدراسة مع زملاء مسلمين ومسيحيين.

قد يفاجئك سمير نقاش بالحلم والوهم عندما يتذكر تفاصيل باب منزل الجيران وساحة المدرسة، ويرسم لك صورة عودته، وكيف سيحادث فلانا وفلانا، وكيف يسير في الزقاق عابراً إلى البتاوين ثم إلى شارع السعدون.. لا يريد سمير تصديق ما يقال اليوم عن محلة البتاوين وما فيها من عصابات نهب وسلب، والخالية من شبح صديق أو قريب أو زميل، أو صديقة لوالدته، وأصدقاء أبيه. إنه الحلم القابع في الرأس، والعاطفة المفترشة القلب. سأل سمير عن القوانين الجديدة، وهل صدر قانون أو مرسوم يسهل له تحقيق حلمه، يسهل له الخلاص من كابوس لا يغادر تلافيف ذاكرته، إنه الأمل المعذب، فهو لا يكتفي بالعودة وحسب بل يريد بغداد كما تركها، كتلة من الوئام الاجتماعي، وأسطورة في تكافلها العاطفي.

هاجر سمير نقاش من بغداد بصحبة أبويه، تاركاً خلفه بيتاً وأشجاراً طالما ظل يتسلقها بالغيب، حملَ والديه الإخفاق في تحقيق هذا الحلم، مع أن الأب لم يتحمل صدمة مخيم اللاجئين على أرض الميعاد التي لا تعنيه، بقدر ما يعنيه ترك الفردوس، أو الجنة على حد تعبيره. بعدها شعر سمير بكثبان الغربة وهي تدفن ذكرياته، التي كان يعيشها في ملامح الأب وأحاديثه، فعاد مهاجراً متنقلاً لا ترسو سفينته في مرسى، إيران ومصر وأميركا وبريطانيا، يطوف من دون توقف لعله يجد مَنْ يحقق له حلم العودة، هنا أخذ يخالف التوراة وكل يهود العالم إذ أصبحت بغداد أرض الميعاد، وهي الجنة الموعودة.

كرس نقاش حلمه الأبدي في أعماله الأدبية كافة، ودون أن يشعر تحول إلى مؤرخ للهجة البغدادية، التي انحسرت من أزقة ومحلات بغداد، بعد أن ملأت المقاهي والمدارس والدوائر الرسمية مفردات مفارقة لكيان العاصمة اللغوي، الثقيلة على لسان البغاددة. اختلفت الأيام وتداخلت المفردات وأخذنا نستخدم قاموساً عند قراءة روايات نقاش ذات اللغة البغدادية الصافية، وإن كُتب لكاتبها زيارة أرض ميعاده لشعر شعور أصحاب الكهف، لقد تغير كل شيء إلا سمير نفسه ظل كتلة من الوفاء لمكان لا يجد جنة الخلد عنه بديلاً.

مَنْ يسمع سمير نقاش وهو يطري أبي حيان التوحيدي، ويقرأ قصصه ورواياته حول بغداد حلمه ومسيحه المنتظر، سيكتشف أن التعلق ببغداد يجمعهما، والذود عنها وإن ظلمتهما، فالأول ظل ناسخاً في مكتبات وزراء وقضاة ليس لهم موهبته، والثاني أجبر على الهجر وفُرهدت داره، وظل يداري خذلانه بحلم أتعبه.

سمير نقاش العالم في اللهجة البغدادية يرى أن ما يكتبه من مفردات هي لغة البغداديين العباسية، وأن اليهود ظلوا يتداولونها حتى في مهاجرهم ومنافيهم، وهو الباحث المقتدر في تاريخ يهود العراق، والحاذق في الكتابة حول عاداتهم وأساطيرهم ومعاشرتهم من عهد بابل إلى عهد الهجرة الجماعية، ولم يبق لسمير من أبناء دينه غير بقية باقية مثلت في المكان مثول هند بنت النعمان في ديرها بالحيرة، تعيش ذكرياتها وتحرس قبور أسلافها. عموماً، الحياة والكتابة عند سمير نقاش عبارة عن مغامرة لتحقيق حلم شارد، فخزينه الروائي مستمد من الثلاثة عشر عاماً هي كل حياة الروائي، أما الثلاثة والخمسون عاماً من عمره فهي مجرد انتظار ومطاردة.

من "الشرق الاوسط"

סמיר מי?

אחד האנשים שנקאש שלח להם את ספריו היה הסופר המצרי נגיב מחפוז (בתמונה). "מחפוז התפעל מאוד מהספרים של סמיר נקאש", אומר מורה, "והם התחילו להתכתב ולהיפגש". נקאש החל לנסוע למצרים לעתים מזומנות. "בפעם הראשונה הוא נסע לשם ב-82' ופגש את נגיב מחפוז", אומרת אחותו רות. "באחת הפעמים הבאות הוא לקח גם אותי ופגשתי את מחפוז בקהיר, בקפה קליאופטרה, וזאת היתה חוויה בלתי רגילה".

הסופר הגאוני סמיר נקאש גר רוב חייו בפתח תקווה, הרגיש עיראקי-יהודי, כתב בערבית וחלם על שיבה למולדתו

הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "הארץ" מאת נרי ליבנה (03.08.2004)

לפני חודש מת בפתח תקווה הסופר סמיר נקאש, בגיל 66, לאחר שלקה בהתקף לב. נקאש, יהודי עיראקי שכתב בערבית, היה סופר שגדולתו הוכרה על ידי חוקרים ואנשי ספרות, אך רק מעטים קראו את כתביו. שבועיים לפני מותו שב לכאן ממנצ'סטר, לכאורה ככל ציוני טוב, וגופתו נטמנה באדמת ישראל. אבל נקאש מעולם לא היה ציוני, את מרבית שנותיו בילה כשלבו מלא כיסופים לארצות אחרות, ונפשו כמהה לברוח מכאן. את הציונות ראה כתנועה גזענית אנטי מזרחית, ואת ישראל כמדינה שמתנכרת למי שאינם שייכים לממסד האשכנזי או מתגייסים מרצון למענו.

"כל החיים שלו הוא היה במאבק למצוא לו קוראים", אומר הסופר סמי מיכאל. "מאבק שנידון מראש לכישלון בגלל עיקשותו והתעקשותו להמשיך ולכתוב בערבית". חברו הטוב של נקאש ומורהו, פרופ' שמואל מורה, אומר ש"סמיר היה שולח, ועוד בדואר רשום וכמובן ללא בקשת תשלום, את הספרים שלו לכל ערבי שאמר לו שלום ברחוב וככה הוא השיג לעצמו קוראים".

נקאש שחי רוב חייו בשכונת עמישב בפתח תקווה, קרוב מאוד למקום שפעם עמד בו אוהל המעברה שאליה הובא כילד בן 13 עם משפחתו, מעולם לא כתב בעברית. כל שלושה-עשר הספרים שהוציא לאור, רובם בהוצאה עצמית, נכתבו בערבית, ולא סתם ערבית ספרותית תקנית שכל קורא ערבית יכול להבינה, אלא בעגות שונות המכונות "להגים", שכבר כשהיה נקאש נער החלו להיעלם מן העולם. זאת הסיבה לכך שגם עכשיו – לאחר שהעיתונות הערבית ואתרי האינטרנט הערביים מלאו במאמרי הספד ושבח מופלאים ליצירתו, כשהם מצטטים שוב ושוב את דבריו של נגיב מחפוז על נקאש, "אחד האמנים הגדולים ביותר בכתיבה בערבית" – אין לצפות לכך שיצירתו הספרותית תזכה לעדנה אחרי מותו. "סביר להניח שבעוד עשר, עשרים שנה, כבר לא יימצא אף אחד שיבין את השפה שלו", אומר בצער הסופר שמעון בלס. "וזה חבל מאוד. הוא סופר בעל כישרון יוצא מן הכלל".

נקאש מעולם לא רצה לחיות כאן, בוודאי לא להשתלב בחברה הישראלית. "הם השפילו אותנו עד עפר", אמר לפני שש שנים בראיון לשבועון "מלאבס". "כבר בימים הראשונים רצינו לחזור הביתה". הוא סיפר שהוריו הבינו את הטעות שעשו כשהחליטו לעלות ארצה בשנת 51', ופנו למשרד הפנים כדי לבקש שינפיקו להם דרכונים. "הפקיד אמר לנו, 'אין לכם שום דרכון. אתם נשארים פה, ותחזרו הביתה מיד'", סיפר נקאש.

השאיפה למצוא לעצמו מקום מגורים אחר לא נטשה אותו מאז. את עצמו הגדיר עיראקי-יהודי. שוב ושוב הצהיר על עמדות אנטי ציוניות והיה מוכן לפרסמן גם בעיתון הגולים העיראקים "הקונגרס", שיצא לאור באנגליה עד תחילת הפלישה האמריקאית לעיראק. "אין ספק שהוא היה בנאדם עם מנגנון של הרס עצמי", אומר סמי מיכאל. "את רואה את זה גם בעצם הבחירה שלו לכתוב בערבית. בשונה ממני ומשמעון בלס, שהגענו מעיראק מבוגרים יותר וכבר היינו סופרים ולמרות זאת הסתגלנו לכתיבה בעברית, הוא הגיע ארצה ילד והיה יכול להסתגל בקלות לכתיבה בעברית. ולא שהוא לא ידע עברית: הוא דיבר עברית היטב וקרא עברית, אבל לכתוב הוא לא היה מוכן".

נקאש נולד ברובע היהודי בבגדד, בן בכור לבעל עסק לחלקי חילוף ולאחות מיילדת. אחריו נולדו להוריו עוד חמישה ילדים, שהצעירה שבהם, רות ויגיסר, כבר נולדה בישראל. "בעיראק היו לנו חיים טובים מאוד", אומרת אחותו, סמירה יוסף. "היה לנו בית עם אחד-עשר חדרים ומשרתים, ולמדנו בבתי ספר טובים".

סמי מיכאל אומר שהחיים ברובע שבו חיה משפחת נקאש "היו סגורים ומסוגרים בסימטאות. המאה העשרים ובגדד המודרנית לא הגיעו לשם, ואת יכולה לראות את זה גם בסיפורים של סמיר נקאש. בגדד שאני ושמעון בלס וששון סומך מדברים עליה שונה מהבגדד שסמיר נקאש מדבר אודותיה".

"הוא היה גדול ממני בשנה וחצי ואני הערצתי אותו", אומרת האחות סמירה יוסף. "הוא היה גיבור ילדותי ומשוגע על ספרים. מגיל צעיר מאוד הוא היה רואה ספרים ומשתגע, אספן ספרים, הוא היה מהופנט מספרים. שנינו קראנו ביחד ספר על מארי קירי והוא חלם להיות מדען ולהמציא את שיקוי החיים, ואני חלמתי להגיע לפאריס וללמוד בסורבון. אני הלכתי אחריו לכל מקום וכשהוא הלך לבית ספר כל כך בכיתי, עד שהורי שלחו גם אותי ולמדנו באותה כיתה במשך תקופה. אחר כך הפרידו בינינו".

הבריחה ללבנון

ואז החליטה המשפחה לצאת מעיראק. "למה עלינו? כולם עלו אז", אומרת סמירה יוסף. "היתה עלייה המונית וזה היה מאוד מאוד טראומטי". אחיה הבכור ראה את העלייה לא כ"בחירה ציונית" של הוריו, אלא כתוצאה של מזימה משותפת של דוד בן גוריון וממשלת עיראק, שביקשה להיפטר מיהודי עיראק בעבור כסף. "את צריכה להבין", מסביר פרופ' מורה, שבעצמו בא אז מבגדד עם הוריו, "שיהודי עיראק נחלקו לשלושה זרמים. היו הציונים, שהיו מאורגנים במחתרת; היו הקומוניסטים, שחלמו על חברה שווה ואוניברסלית ללא מעמדות, כמו סמי מיכאל ושמעון בלס; והיו הפטריוטים העיראקים – בעיקר פקידים, רופאים, עורכי דין וסופרים ומשוררים".

הציונים והקומוניסטים, אומר מורה, עלו לישראל. "הפטריוטים העיראקים היהודים נשארו ברובם בעיראק ונקאש, שמבחינת התחושה והתודעה היה שייך בעצם אליהם, הועלה עם משפחתו לישראל וזה יסוד הטרגדיה של חייו. כמה פעמים הוא גם טען באוזני, שבעצם הוא לא עלה מעיראק – הוא גורש משם, כאילו גורש מגן עדן. אל תשכחי שבבגדד הוא היה בן זכר בכור, וכמובן גם מחונן מאוד ובעל יכולת מילולית יוצאת דופן, ולכן גם היה מפונק יותר מדי, והמעבר למציאות בארץ, של המעברה וההשפלה, היה עבורו טרגדיה שפירושה הרס הילדות".

זמן קצר אחרי בואם לישראל מת הבן הצעיר במשפחה, בנסיבות שהאחיות מסרבות לדבר עליהן. "באנו לכאן וזאת היתה אכזבה גדולה מאוד", אומרת סמירה יוסף. "הושפלנו מאוד וכתוצאה מזה אבא שלי נפטר בגיל צעיר מאוד, שנתיים לאחר שהגענו. הוא נפטר, כמו אחי, מדום לב. היינו בהתחלה חודשיים באוהלים, במעברת שער העלייה, ואחר כך שנה וחצי באוהלים במעברת עמישב, ואחר כך היינו שם שמונה שנים בצריפים עד שבנו שיכונים".

בבגדד למדו ילדי המשפחה בבתי ספר פרטיים ויקרים, כאן ספגו מהלומה גם בתחום החינוך. "סמיר ואני למדנו קצת בבית ספר יסודי, אבל אחר כך לא נשלחנו לשום בית ספר תיכון", אומרת האחות סמירה. "אז הלכנו לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות. עבדנו בחקלאות, למשל". אז גם החל אחיה לכתוב סיפורים, ששמר לעצמו, קצתם מתעדים את חוויות המעברה.

באותו ראיון ל"מלאבס" אמר נקאש: "כבר בימים הראשונים רצינו לחזור הביתה. מבחינתנו, לרעיון הציוני לא היה שום כיסוי. הביאו אותנו בשביל בשר תותחים. להילחם במלחמות, ולבנות בזיעת אפינו את הארץ בשביל הממשלה ובניה הראויים. לא יכולנו לסבול את זה".

מפח הנפש שנחלה המשפחה במשרד הפנים לא ריפה את ידיו של נקאש בניסיונותיו לעזוב את הארץ. זמן קצר לאחר מות אביו, כשהיה בן 15, הגיעה לאוזניו שמועה על עולה מעיראק שהצליחה לברוח מישראל, אחרי שחצתה את הגבול ללבנון ומשם הגיעה ללונדון. נקאש ובן דודו, שהיה בן 17, החליטו לנהוג כמותה. הוא ארז את כל כתביו ונסע עם בן דודו למושב מרגליות שבצפון, ומשם, בתוך מטע תאנים, חצו את הגבול ומיד נתפסו על ידי שוטרים לבנונים. הם הועברו למחנה צבאי והוחזקו במעצר בתנאים נוחים, סיפר נקאש באחד הראיונות, משום שהשוטרים הלבנונים דווקא גילו אהדה למצוקתם של השניים.

הידיעה על בריחתם ומעצרם לא התפרסמה כלל בעיתונות העברית וממשלת ישראל ניהלה משא ומתן שקט על החזרתם. לאחר כחצי שנה, כשכל אותו הזמן קרוביהם של השניים לא ידעו כלל היכן הם, הוחזרו הבורחים ארצה. תחנתם הראשונה היתה במשטרת טבריה. הם נחקרו שם במשך חודש ולאחר מכן הוגש נגדם כתב אישום באשמת מסירת ידיעות לאויב, אלא שהשופט שילח אותם לחופשי מחוסר ראיות וחוסר אשמה. גם המשפט הזה לא זכה לפרסום בעיתונות ולמשפחתו של נקאש נודע על קורותיו רק לאחר שחזר הביתה.

פגישה בשירותים

כישלון הבריחה הזאת רק הגביר את נחישותו של נקאש לעזוב את הארץ. עוד לפני שהיה בן 18, מספרת אחותו, התחילו נסיעותיו לפרס, טורקיה והודו. "הוא לא מצא את עצמו כאן", אומרת אחותו סמירה. "והוא גם חשב שאולי ימצא משפחה וחלק מהרכוש של המשפחה שם. הוא גר כמה שנים בפרס ואחר כך כמה שנים בבומביי ובטורקיה, והוא גם כתב על התקופה הזאת בסיפורים שלו. רק שנים אחרי שהוא חזר, בשנת 68', הלכנו שנינו למשרד החינוך ולקחנו רשימת ספרים ולמדנו ביחד לבגרות אקסטרנית בכל המקצועות".

בראיון לפני ארבע שנים סיפר נקאש, שכלל לא היה חוזר מחו"ל לולא נזקקה לו אמו האלמנה. כשחזר למד הנהלת חשבונות, כדי שיוכל לעזור בפרנסת המשפחה. לאחר שקיבל תעודת בגרות ומגירותיו מלאו בכתבים שטרם הצליח להוציא לאור ("אני חושב שכמעט כל הספרים שלו היו כבר במגירה לפני שלושים שנה", אומר בלס), החליט לעבור לירושלים.

"הוא הגיע אלינו הביתה", אומר מורה, האדם שעזר לנקאש יותר מכל אחד אחר, גייס את הכסף להוצאה לאור של רוב ספריו, כתב להם הקדמות והמליץ עליו לפרסים. "אבי היה אדם אמיד וסמיר שמע עלינו שהיינו שכנים של המשפחה שלו בבגדד", מספר מורה. "בעצם הוא בא אל אבי כדי לבקש ממנו עזרה כספית, כדי להוציא לאור את הספר הראשון שלו 'אלח'טא' (הטעות). זה היה בשנת 71' והוא כבר היה בן יותר משלושים ואבא שלי שאל אותו: לכמה כסף אתה זקוק? הוא נקב בסכום ואבי נתן לו את העצה העיראקית הטיפוסית: לא יותר כדאי שתיקח את הכסף הזה ותתחתן, במקום לבזבז אותו על ספר בערבית שאיש לא יקרא?"

נראה שבסופו של דבר המציא אביו של מורה את הכסף וספרו של נקאש יצא לאור "ומיד אפשר היה לראות בו את הכישרון הגדול, כישרון המספר וכישרון הכתיבה והגאונות המילולית של סמיר נקאש", אומר פרופ' מורה. "אני כבר אז אמרתי לו, יש לך כישרונות נדירים, בלתי רגילים, כדאי לך לעבור לעברית, אחרת אצל הערבים תיחשב יהודי ואצל היהודים ערבי, כפי שאומנם קרה. אבל הוא אמר לי, ערבית היא שפת האם שלי, שבה ורק בה אני יכול להתבטא באופן מדויק, רק בה אני יכול להיות סופר. אמרתי לו, כרצונך, אבל חבל שגדולתך לא תוכר".

נקאש נרשם ללימודי פרסית ושפה וספרות ערבית באוניברסיטה, שם למד גם אצל מורה. כדי להתפרנס הוא עבד כעורך חדשות ברדיו בערבית והתגורר במעונות הסטודנטים, ואחר כך גם בדירה שכורה בעיר. במהרה התוודע גם מורה לאופיו הקשה: "הוא היה אמביציוזי כסטודנט ובעל ביטחון עצמי מופרז והוא רצה לנהל את הדברים ולהמציא את החוקים בעצמו. ביטחון עצמי מצד אחד הוא טוב, אבל מצד שני כשהוא מוגזם הוא פוגע, וזה בהחלט פגע בקריירה האקדמית שלו והיה בעוכריו.

"אני זוכר שאמרתי לו שכדאי שיכתוב את עבודת המאסטר שלו בעברית, כדי שאפשר יהיה לפרסם אותה ושאנשים יוכלו להגיב. הוא, בתגובה, שלח לי מכתב רשום, לא פחות, ובו כתב לי שנועץ עם ערכאות משפטיות ונודע לו שהוא יכול לתבוע אותי אם אנסה לאלץ אותו לכתוב את העבודה בעברית. זה הדהים אותי, אני חייב לומר, וכשפגשתי אותו אמרתי לו: עשה כרצונך, פשוט חשבתי על טובתך. ודרך אגב, הוא קיבל על עבודת המאסטר שלו ציון 'מעולה'. הוא היה אדם עקשן מאוד אבל מצד שני היה גם ידידותי מאוד, הוא התיידד בקלות רבה – בעיקר עם ערבים, והם העריצו אותו".

במשך שנים טען נקאש בראיונות שלא קיבל דוקטורט משום שהופלה באוניברסיטה בגלל מוצאו. פעם גם רמז שפרופ' דב נוי, מומחה מהולל לפולקלור, שם לו רגל, משום שהתקנא בגדולתו כסופר: "הוא אפילו שאל אותי למה אני צריך דוקטורט, הרי אני סופר ידוע בכל העולם שאנשים עושים עלי עבודות דוקטורט".

האמת, לדברי מורה, שונה לחלוטין. "אני הערצתי מאוד את המטען העצום של שירים וסיפורים ולהגים וחידות שהוא הביא עמו מעיראק, ותזכרי שהוא היה בסך הכל בן שלוש-עשרה כשהגיע. המטען שהצליח לצבור עד הגיל הזה מדהים ממש. אמרתי לו, לטעמי, אתה חייב לעשות דוקטורט על הפולקלור של יהודי עיראק. אני אהיה המנחה שלך מהצד של החוג לשפה וספרות ערבית, ואין כמו פרופסור דב נוי מומחה לפולקלור ולסיפור עממי, ולכן כדאי שהוא יהיה המנחה שלך מצד הפולקלור. אבל לסמיר היתה דעה אחרת. הוא רצה שמישהו אחר, שאפילו עוד לא היה דוקטור, ינחה אותו בפולקלור. אמרתי לו, ועדת הדוקטורט לא תאשר את זה. אבל הוא איכשהו ראה גם את זה כסוג של אפליה, במקום להבין שבעולם האקדמי ישנם כללים".

נקמתו של נקאש לא איחרה לבוא. הוא כתב ספר שכותרתו "מערומי האלים", "כשהאלים העירומים הם כמובן הפרופסורים באוניברסיטה ובהם גם אני", אומר מורה. "הרומן כתוב במבנה של 'יוליסס' של ג'ויס – 24 שעות מעזיבתו של הגיבור את האוניברסיטה ועד שהוא מגיע ללונדון, כשהכל כתוב בטכניקה של פלאש-בקים בתודעתו. הוא מתאר שם פגישה שאומנם התקיימה בינו לביני בשירותים של האוניברסיטה. והוא כותב שם: אמרתי לפרופסור, אני עומד להתחתן, תעזור לי למצוא עבודה בחוג כאסיסטנט. זה באמת היה כך ואני חשבתי שזה מאוד לא ראוי לבקש בקשה כזאת בשירותים, אבל בכל זאת אמרתי לו: אביא את הבקשה הזאת לידיעת מועצת החוג, וכך אומנם עשיתי, אבל מועצת החוג לא קיבלה את המועמדות שלו והוא, אחרי שנים, באיזה ראיון אמר ששמואל מורה וששון סומך לא רצו שיעבוד אתם ביחד, מכיוון שחששו מכך שהוא יודע הכל טוב יותר משניהם".

חלום על פרס נובל

נקאש אומנם כבר היה סופר ידוע בקרב משכילים ערבים בכל רחבי העולם. חמשת הספרים הראשונים שלו, שהתפרסמו עד לשנת 1980 – כולם בהוצאה פרטית ובמימונן של קרנות שמורה טרח להשיג בשבילו, הופצו בריכוזיהם של גולים עיראקים, לאו דוקא יהודים, באירופה וברחבי ארצות הברית, ולאחר הסכם השלום הגיעו גם למצרים. מאז כתב לא פחות משמונה ספרים נוספים, אומר מורה.

סגנונו המיוחד של נקאש הצמיח לו מיד מעריצים. "אין בנאדם כמוהו ששולט בדיאלקטים השונים, בלהגים שהיו נהוגים בבגדד", אומר מורה. "היה הלהג היהודי והלהג המוסלמי והלהג הנוצרי ולהגים של עניים ועשירים ולכל אחת מהקבוצות היה גם פולקלור משלה. והוא, שהגיע לכאן בגיל 13, הצליח בצורה כל כך מושלמת לקלוט את כל הלהגים האלה והפולקלור, וגם את כל הרובדים של השפה הערבית העיראקית, שהיו בה השפעות של הטורקית והפרסית והעברית והאנגלית. אז למרות שהוא כתב בערבית, חייבים להיות אסירי תודה על כך שלפחות הוא הסכים לכתוב את הדיאלוגים שלו בעיראקית-יהודית, שזאת לשון ערבית שבה היהודים דיברו מתקופתו של הארון אל-רשיד, כלומר במאה השמינית. השפה הזאת כבר נכחדה, וזאת הסיבה לכך שהספרים שלו הם גם אוצר לבלשנים והיסטוריונים של השפה הערבית".

הסיפורים של נקאש, אומר מורה, הם אוטוביוגרפיים ברובם, "אבל הוא נתן להם משמעות היסטורית פילוסופית. הוא היה מושפע מאוד מסופרי זרם התודעה, וספריו כתובים בזרם התודעה עם הרבה אבסורדים וסוריאליזם. הוא הושפע מג'יימס ג'ויס, וירג'יניה וולף, קפקא, סארטר וקאמי, שאת כולם קרא בתרגום לערבית. אני הכרתי בגדולתו וידעתי שהוא הגדול ביותר, לא רק בין היהודים העיראקים אלא גם בין כל הסופרים במדינות ערב".

כמה עשרות עבודות לתואר שני ודוקטורטים נעשו על יצירתו של נקאש בחוגים לספרות ולשפה ערבית בארצות רבות. "באוניברסיטאות בחו"ל מלמדים אותו", אומר אחיינו קובי יוסף, "אבל באוניברסיטאות בארץ לא".

ליטל לוי, הכותבת את עבודת הדוקטורט שלה בספרות השוואתית לאוניברסיטת ברקלי, פגשה את נקאש לפני ארבע שנים. "הגעתי לכאן כדי להתמחות בספרים של נקאש אצל פרופסור ששון סומך", היא אומרת. "פירסמתי מאמר אחד על נקאש וכיום אני עובדת על עוד מאמר. הוא סופר מיוחד מאוד. הוא מתאר את העולם בבגדד, עולם שנעלם כבר כשהיה ילד, כאילו הוא חי. מבחינה לשונית הסיפורים שלו עשירים בצורה שקשה לתאר, ומבחינת התכנים הוא מתאר חוויות שכבר היו אנכרוניסטיות בשנות ה-40 של המאה הקודמת. יש לו סיפורים סוריאליסטיים ופנטסטיים לגמרי, ולעומתם סיפורים סוציו-ריאליסטיים. יש לו גם סיפורים על שדים ורוחות ועל אמונות טפלות והוא מתעד פולקלור עשיר מאוד של עדות וארצות שונות".

"אחי היה אדם יודע-כל", אומרת רות ויגיסר, "והשליטה שלו בלהגים העיראקיים השונים הפכה את הספרים שלו לבלתי ניתנים לתרגום. הוא גם כתב בשפה פילוסופית וגבוהה מאוד. קשה מאוד להעביר לשפות אחרות את הרובדים הכל כך רבים שיש אצלו בשפה. אני עצמי תירגמתי בעבורו לעברית את 'יום שתבל הרתה והפילה בו'. מכיוון שאני רק מדברת ערבית, אבל לא קוראת, כי אני כבר נולדתי בארץ, הוא היה קורא לי ומסביר, ואני הייתי מתרגמת. בסופו של דבר אני חושבת שהתרגום הזה, שהופיע בספריית פועלים והוא התרגום היחיד של יצירתו לעברית, בכלל לא מעביר את הגדולה של הספר".

את הערצתה לאחיה ביטאה ויגיסר גם באתר האינטרנט שהקימה למענו לפני כמה שנים. באתר הזה, בין השאר, היא מזמינה את הגולשים להמליץ על אחיה לפרס נובל. הרעיון הזה היה מקובל כנראה גם עליו. "הוא היה בטוח שיקבל פרס נובל", אומר מורה. "הוא אמר לי את זה לא פעם, עוד כשהיה בירושלים. הוא אמר שהוא בטוח שהוא ראוי לפרס. אמרתי לו, נכון שאתה גאון, אבל מי ייתן לך פרס נובל? אתה יהודי-ישראלי שכותב בערבית. מטעם מי תקבל את הפרס?"

ערבית בתרגום לערבית

גם קוראי ערבית, ונקאש ידע זאת, זקוקים לתרגום משפת הלהגים לערבית. בכמה מספריו מחולקים עמודי הספר לשניים: בחלק התחתון תירגם נקאש בעצמו את הסיפורים לערבית ספרותית תקנית. אחיינו קובי יוסף, שמלמד בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב, אומר שאינו יכול לקרוא את ספריו של דודו בלי התרגום.

"אני הבנתי שגם לדוברי ערבית ואפילו ליוצאי עיראק הספרים שלו קשים מאוד לקריאה", אומר סמי מיכאל. "זוהי נוסטלגיה של ערבית בגדדית שנכחדה לחלוטין בתחילת שנות החמישים ואפילו יהודים שנשארו בעיראק עשר או חמש-עשרה שנים אחרי שנקאש עזב כבר לא דיברו בה. זוהי שפה היסטורית שדווקא השכבות הנמוכות, שגרו בשכונות העוני בבגדד, נאחזו בה. לקורא הערבי או הפלשתינאי הערבית הזאת נשמעת ונראית משונה מאוד, אבל על הנוסטלגיה כלפיה מתענגים גולים עיראקים, רובם לא יהודים, שהריכוז הגדול שלהם הוא באנגליה ובגרמניה וגם בוושינגטון".

כשנשאל פעם בראיון למוסף ספרותי מדוע הוא מתעקש להמשיך לכתוב בשפה כה מסובכת, השיב נקאש בתמימות: מדוע כשעושה כך סופר כג'יימס ג'ויס בספרו "יוליסס" עומד כל העולם ומצדיע לגאונותו, ואילו נגדו, נקאש, באים כולם בטענות.

"יום שתבל הרתה והפילה בו" זיכה את נקאש ב-1981 בפעם הראשונה בפרס ראש הממשלה לספרות ערבית. מאז זכה בפרס הזה פעמיים נוספות. "אנחנו, מהחוג לשפה וספרות ערבית, המלצנו עליו", אומר מורה. הבחירה לתת ליהודי את הפרס על ספרות ערבית עוררה פעם אחר פעם את זעמם של סופרים ערבים.

אבל גם הפרסים לא המעיטו את תחושת הקיפוח שלו. כדי להתפרנס עסק בתרגום ספרות ומסמכים מעברית לערבית. הוא תירגם לערבית את הסכמי אוסלו ואת "ארצי" של אבא אבן. "הוא תירגם אחד מהספרים שלי", אומר בלס. אבל כשהתבקש נקאש לתרגם את "ויקטוריה" של סמי מיכאל, "הוא ראה את זה משום מה כשהשפלה", אומר מורה. "הוא נזעק – איך יכול להיות שאני, ראש וראשון לסופרים היהודים העיראקים, אני הגדול מכולם, צריך לתרגם סופר פחות ממני?"

סמיר נקאש נישא בגיל 44, לויקטוריה. "אבל היו לו הרבה חברות קודם", אומרת אחותו סמירה. "הוא פשוט היה עסוק בכתיבה. הוא ראה את הייעוד שלו בכתיבה ובלהיות סופר". ויקטוריה נקאש סירבה להתראיין לכתבה וגם לא איפשרה לדבר עם שלושת הילדים שנולדו להם. "כל מה שיש לספר עליו כבר נכתב והסיפור שלי ושל הילדים אינו עניינו של אף אחד", אמרה בטלפון.

נקאש עצמו, בפעמים שבהן לא האשים את האוניברסיטה או את מדינת ישראל בכישלונותיו, נהג להאשים את אשתו. "היא גורם מעכב בהמשך התפתחותי והתקדמותי כסופר", אמר באחד הראיונות. "במשך שנות נישואי פירסמתי ספרים שכתבתי לפני שהתחתנתי, אבל לא הצלחתי כמעט ליצור אף יצירה ממשית במשך השנים הללו מאז הנישואים. אשתי לא מוכנה להשתתף בעול הפרנסה. הייתי מצפה ממנה שהיא תשאיר לי זמן פנוי כדי ליצור, כי זה מגשים את הווייתי".

החיים במחיצתו של גבר מר נפש שהתפרנס אך בקושי ובילה את זמנו במחשבות על בריחה מכאן, ודאי לא היו קלים לרעייתו ולילדיו. את ילדיו, בת ושני בנים, שלח נקאש לבתי ספר דתיים, אף שהוא עצמו היה חילוני, "אבל כמו כל יוצאי עיראק", מסבירה אחותו סמירה, "שמרנו על חגים ומנהגים. אצלו גם המסורת היתה קשורה לרומנטיקה. הוא היה רומנטיקן ובשבילו המסורת היתה געגוע לחיים כמו שהיו בבגדד לפני שעלה ארצה".

הבריחה ממצרים

אחד האנשים שנקאש שלח להם את ספריו היה הסופר המצרי נגיב מחפוז. "מחפוז התפעל מאוד מהספרים של סמיר נקאש", אומר מורה, "והם התחילו להתכתב ולהיפגש". נקאש החל לנסוע למצרים לעתים מזומנות. "בפעם הראשונה הוא נסע לשם ב-82' ופגש את נגיב מחפוז", אומרת אחותו רות. "באחת הפעמים הבאות הוא לקח גם אותי ופגשתי את מחפוז בקהיר, בקפה קליאופטרה, וזאת היתה חוויה בלתי רגילה".

נקאש התוודע שם לכל הסופרים הנחשבים שנהגו בו כבוד והערכה, וידידותו עם מחפוז העמיקה. כך עלה בדעתו הרעיון לעבור להתגורר במצרים. "בשנת 91' הוא לקח את הילדים הדתיים שלו, עם הכיפה, למצרים", מספר מורה. "הזהרתי אותו. אמרתי לו, הרי ידוע שהמצרים רואים בכל זר אויב ומרגל. אבל הוא אמר לי, שם מעריכים אותי מאוד. שם אני יכול לחיות מהספרים שלי כמו מלך. מה שקרה זה שאחרי שלושה חודשים הוא וכל המשפחה חזרו לכאן, כי המצרים כמעט עשו להם לינץ'".

"היה בו משהו מוזר", אומר סמי מיכאל. "כל החיים הוא רצה לחזור לעיראק, אבל בעצם הוא שנא ערבים שנאה עזה. יש אצלי מכתבים שמחמת כבודו אינני חושף, ובהם הוא כותב לי כמה הוא שונא ערבים. אבל למרות שהוא שנא ערבים הוא רצה לגור בעיראק, או ירדן, או מצרים. למזלו הגדול הוא היה פחדן ולכן לא נסע לעיראק או לירדן, וחזר ממצרים בגלל הפחד. לו היה אמיץ, היה מגשים את מאווייו ונהרג. הפחדנות השאירה אותו בחיים עד שבסופו של דבר נפטר משברון לב ואכזבה ומרירות נפש".

מורה אומר שהפחד גם גרם לכך שנקאש לא רצה לגור בישראל. "יש דבר כזה אצל יוצאי עיראק, פחד מנקמה", הוא מסביר. "עריפת הראשים שרואים שם עכשיו היא חלק מהמסורת העיראקית ודבר של יום יום בתרבות העיראקית, וסמיר היה משוכנע שהעיראקים, כמו גם שאר המדינות הערביות, לא ישלימו עם קיומה של ישראל ויבואו להתנקם ויחסלו את ישראל. באחד הסיפורים שלו הוא מתאר את בגדד כבית בושת והסרסורים הם סם האמריקאי והדב הרוסי. הוא אומר שם שהזונה היהודייה שרה התחילה לריב עם הזונה המוסלמית ולבסוף שני הסרסורים, האמריקאי והרוסי, חברו יחד נגד שרה הזונה היהודייה ונקמו בה. זאת כמובן אלגוריה, אבל זהו הפחד שקינן אצלו תמיד, פחד מנקמת הערבים שיביא לחיסולה של מדינת ישראל".

נקאש אמר בראיונות שונים שהעולם הערבי לא ישלים לעולם עם קיומה של ישראל, שהיא נטע זר מערבי בתוך עולם מזרחי. "גם אני דוחה את התרבות המערבית", אמר. "מדובר במאבק של תרבות רוחנית מול תרבות חומרית" וגם "הספרות הערבית הרבה יותר טובה מהספרות המערבית".

את הפתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני ראה בהקמת מדינה דו-לאומית בהנהגה פלשתינית, אך טען שלא יהיה מוכן לגור במדינה כזאת. "אני מעדיף לחיות במולדתי הראשונה, בעיראק, מאשר בישראל דו-לאומית בהנהגה פלשתינית, אם כי לא בעיראק של סדאם חוסיין" – משום שכתב "שני סיפורים סימבוליים" נגד משטרו והוא חושש מנקמתו.

לליטל לוי, שפגשה אותו רק פעם אחת, בסוף 2000, אמר: "אני ערבי-יהודי. קודם בעיראק הייתי עיראקי יהודי, וגם כאן בארץ אני עיראקי יהודי". היא הבינה ממנו שחלום חייו זה לברוח מהארץ. "זה היה קצת מצער לראות אותו", היא אומרת. "הוא חי בצניעות גדולה מאוד, כמעט בעוני, והיה סופר כל כך ידוע וחשוב בעולם הערבי".

אכזבה באנגליה

לפני שש שנים הודיע נקאש על כוונתו להשתקע באנגליה. כרגיל אצלו העניק באותה הזדמנות ראיונות לעיתונים ותיאר את מפח נפשו מהמדינה הציונית שמפלה את המזרחים: "אני מביט באחי, בני עדות המזרח, הם לעולם לא ירימו כאן את הראש. לעולם ישפילו אותם ויתייחסו אליהם כאל אזרחים סוג ב'". הוא הביע גם את אכזבתו מהממסד הספרותי, שלדעתו היה אמור להכיר בו "כנכס" ולא עשה זאת משום ש"הסופרים שזוכים כאן להערכה מגויסים כולם".

"הוא ביקש ממני שאמליץ עליו כמרצה בחוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת מנצ'סטר", אומר מורה. "אני כתבתי לו המלצה מצוינת, אבל הוא לא התקבל, כנראה בגלל שלא דיבר מספיק טוב אנגלית". כשבנו הצעיר הגיע לגיל 13 לקחו אותו הוריו לטיול בר מצווה באנגליה, וביקרו גם במנצ'סטר. הם התפעלו מהעיר וגילו שהיא זולה בהרבה למגורים מאשר לונדון. "תוך שמונה ימים מצאתי בית", סיפר נקאש ל"מלאבס" ב-2002, בראיון האחרון לפני נסיעתו. "אומנם ישן, אבל גדול. יש לו גם גינה".

העיתון "אל-מואתמר" (הקונגרס), ביטאונם של גולים עיראקים בלונדון שהתנגדו למשטרו של סדאם חוסיין, הציע לנקאש עבודה. "הוא כתב טור בעיתון ולפעמים כתב דברים אנטי ישראליים וגם סיפורים שהראו את היהודים באור שלילי", אומר מורה. "וזה למרות שהוא דווקא היה יהודי מסור מאוד ליהדות. כנראה שהוא העדיף את התמימות והכנסת האורחים, שלדעתו איפיינה את הערבים, ולכן העדיף ערבים. כשהזמינו אותו אמרו שיתנו לו משכורת חודשית טובה והוא ראה בכך הזדמנות לשפר את המצב הכלכלי של המשפחה. בסוף כמובן הוא התלונן אצלי במכתבים שמקפחים את שכרו ומשלמים לו רק 600 לירות סטרלינג בחודש, כך שגם מבחינה כלכלית זאת לא היתה החלטה נבונה ואשתו נאלצה לעבוד במנצ'סטר כדי לעזור בפרנסת המשפחה".

לפני כשנה וחצי, כשעיראק נכבשה ומשטרו של חוסיין הופל, נסגר העיתון והמערכת כולה עברה לעיראק. "הציעו גם לסמיר להצטרף", אומר מורה, "אבל הוא פחד לחזור לעיראק. כל הדיבורים שלו על חזרה לעיראק היו יותר במישור של פנטזיה וגעגוע". נקאש נשאר עם משפחתו במנצ'סטר, מחוסר עבודה. מורה אומר שהוא ראה כבגידה את העובדה שחבריו לעיתון השאירו אותו לבדו. במשך כשנה תמכו במשפחה גולים עיראקים אחרים, וכשהגיעה עד פת לחם נשבר נקאש והחליט לחזור לישראל, כדי שיוכל לפחות להסתייע בקצבת הביטוח הלאומי. שוב לוותה הנסיעה לכאן בתחושה של השפלה.

לפני כחודשיים חזרו נקאש ובני משפחתו לביתם שבשכונת עמישב. לראשונה בחייו גילה, כך אמר לידידה שלו, שאין כישראל מתאימה למגוריהם של יהודים. "היא סיפרה לי את זה בהלוויה", אומר מורה. "נעצבתי מאוד אל לבי, כי אני רואה את סמיר נקאש כגיבור טראגי. כמו גיבור הסיפור 'האדרת' של גוגול, בכל פעם שהחיים מזמנים לו משהו שהוא רוצה, הדבר הזה נלקח ממנו. הוא מעולם לא השלים עם העלייה לישראל וכל חייו ערג לשוב לחיות בעיראק. והנה, כשכבר השלים עם החיים בישראל, נפטר פתאום ועכשיו גם הודיעה ממשלת עיראק שהיא מחלקת דרכונים ליהודים שעזבו אותה. זה הרי היה חלומו של סמיר, לחזור ולהיות אזרח עיראקי".

הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "הארץ" מאת נרי ליבנה (03.08.2004)

Samir Naqqash – Exiled from Babylon | Neri Livneh

Israel was a bitter disappointment to Jewish-Iraqi author Samir Naqqash, who lived most of his life in Petah Tikva – writing brilliant works in Arabic and dreaming of a return to his native country.

Last month, writer Samir Naqqash died in Petah Tikva at the age of 66, after suffering a heart attack. Naqqash was an Iraqi Jew who wrote in Arabic, an author whose greatness was recognized by researchers and by the literary world, but he had few readers. Two weeks before his death, he returned here from Manchester, ostensibly like any good Zionist, and was buried in Israeli soil. But Naqqash was never a Zionist; he spent most of his life full of longing for other countries, and yearned to flee from here. He considered Zionism a racist movement, anti-Mizrahi (referring to Jews of North African or Middle Eastern origin), and saw Israel as a state that turned its back on those who don't belong to, or support, the Ashkenazi establishment, comprised of Jews of European origin.

"All his life, he struggled to find readers for himself," says writer Sami Michael, a native of Baghdad. "A struggle that was doomed to failure from the start, because of his stubbornness and his insistence on continuing to write in Arabic." Naqqash's good friend and teacher, Prof. Shmuel Moreh, says that "Samir used to send his books – by registered mail yet, and of course without a request for payment – to any Arab who greeted him on the street, and that's how he found readers for himself."

Naqqash, who lived most of his life in the Amishav neighborhood in Petah Tikva, very close to the site of the ma'abara (transit camp) tent to which he was brought at the age of 13 with his family, never wrote in Hebrew. All the 13 books that he published, most of them on his own, were written in Arabic, and not simply in standard literary Arabic, which any reader of the language can understand, but in various dialects that had already begun to disappear from the world when Naqqash was a boy. That is why even now – after the Arabic press and Internet sites have become filled with eulogies and praise of his work, repeatedly citing the Egyptian writer Naguib Mahfouz's description of Naqqash as "one of the greatest artists in writing in Arabic" – we cannot expect his literary output to enjoy a revival after his death.

ادب الكاتب العراقي اليهودي سمير نقاش / نيران العبيدي

الكاتب العراقي الكبير سمير نقاش هو الروائي والمسرحي لاكثر من ثلاثه عشر مؤلف منها عندما تسقط اضلاع المثلثات "وفوه يادم "و"نزوله وخيط الشيطان "و"انا وهؤلاء والفصام"و "يوم حملت واجهضت الدنيا ",ننبؤات رجل في مدينه ملعونه ,وحكايه كل زمان ومكان "و"الخطاء"و"شلومو الكردي وانا والزمن "ومن بين هذه الروايات ست كتب مكتوبه بلهجات (اسلاميه ويهوديه)والمسرحيات هي "في غيابه والمقرورون "و"الجنوح والانسياب"هذا اضافه لاهتماه بتراثنا الشعبي العراقي بصوره عامه واليهودي بصوره خاصه اذ ان رساله الدكتورا كانت (الجن وكافه القوى الغيبيه في معتقدات يهود بغداد) حكايات الطفوله البغداديه في جريده المؤتمر خمس حلقات ومقال عن الزلابيه والسمبوسك واخرى حلوة العيد واغنيه العرس والاسطوره وبحث عن ابي نؤاس وحبه لجنان واخرى عن الحكايه الشعبيه وقصه اطفال وقصه هزليه ومقال عن الدراسه التقليديه في العراق واخرى عن ممارسات سحريه بغداديه . اما رواياته فهي من نوع الامعقول والسرياليه والرمزيه "يقول الكاتب اني اتقمص الشخصيه واتكلم بلسانها وهذا مطلوب من الكاتب ولذافلا يعني كل ما تقوله شخصيلتي تعبر عن راْيي بل هناك من اعارضه معارضه كامله لكن الشخصيه يجب ان تعبر عن افكارها ةالا فالكتابه تصبح مجرد تجنيدلاراء الكاتب " لكن كل هذه الروايات والمسرحيات لم يكتب عنها في المؤتمر سوى مواضيع تراثيه عراقيه اذ اشترطت الحكومه البريطانيه على من تمنحه حق الاقامه والعمل ان يكون اخصائيا بموضوع غير متوفر بين الانكليز وهو يقول ( على كل حال حتى المواضيع العراقيه او المنتميه للماضي تعكس الانسان كفرد وتسقطه على الحاضر ومشاكله )ان ادب سمير نقاش ادب انساني شمولي رغم الايغال في المحليه احياناًوهو يُدرس في اكثر من خمس جامعات عالميه منها جامعه طنطا المصريه .. لقد ولد سمير نقاش بالبتاوين ثم انتقل الى بيتهم في بارك السعدون الذي صادرته حكومه نوري سعيد قبل الهجره لاسرائيل وهو الدار الذي كانت تشغله مديريه الامن العامه ابان حكم صدام في بارك السعدون . كتب سمير نقاش يقول "لقد سبق يهود العراق المسلمين في السكن هناك باكثر من الف ومئتي سنه لذا استقبل اليهود العراقيين الفاتحين المسلمين العرب بالترحاب بل ساعدوهم على دخول العراق للتخلص من الوثنيين الساسانيين الفرس الذين اضطهدوا اليهود واكرهوهم على ترك عبادتهم للواحد الاحد وكان عندئذ في العراق مليون ومائة الف يهودي اوان لهجه اهل بغداد (ولازال الكلام لسمير نقاش)هي لهجه (قلتلو)اي لهجه يهود العراق وللتاكد من هذا الكلام نستطيع الرجوع الى كتاب صفي الدين الحلي المتوفي قبل 850سنه في كتابه (العاطل الحالي والمرخص الغالي)ففي هذا الكتاب يطلعنا الحلي على اسلوب كلام اهل بغداد وكما يذكر ان سبب تغيير لهجه مسلمي بغداد هو تزاوجهم مع البدو الذين ما زالو يغدون على بغداد وتاْثرهم ب لهجه البدو (كلت )
أما ليله عرابا هي القصه الاخيره من" يوم حبلت واجهضت الدنيا " او العرزوله كما يسميها اهل بغداد فيذكر الكاتب الراحل ( هي المظله او العريشه وهي شبه غرفه يقيمها اليهودي بمكان مفتوح في بيته وبالاعمده تحيط بها الكلل جمع( كله) يقيم فيها حسب الفريضه ثمانيه ايام ياءكل ويشرب وينام فيها وذلك غي عيد المظال او العرازيل في اواخر الخريف ويؤمنون بان زخات المطر الاولى تسقط فوق العرازيل في هذا العيد) ليله عرابا هي من القصص السيره الذاتيه يقول فيها الكاتب انا الراوي والشاهد والباقون هم الاقارب والاصدقاء وفيها وصف دقيق لتركيب العرزوله وقد سمى الباحثون هذه القصه قصه سقوط اليهودي لكني والكلام للكاتب ( اسميها قصه سقوط الانسان لان كل الشخصيات في النهايه لدي تفضي الى الانسان كانسان ) وليله عرابا التي حسدني عليها البروفسور ساسون سوميخ يقول الكاتب فكتب في مذكراته "ليته استطاع ان يكتب قصه كقصه ليله عرابا " وهناك شبه بينها وبين نزوله وخيط الشيطان في موتيف خلو المكان ,هنا تفرغ العرزوله عن روادها وفي نزوله وخيط الشيطان يفرغ البت من سكانه كما نرى التضاد اللامنطقي في جميع قصصه وهذا يعبر (كما يقول الكاتب ) عن لا منطقيه الحياة وهذا الموتيف يتكرر بشكل او اخر ,فنحن نرى هذا التضاد في لقاء العم حسقيل عزرا احدى شخصيات ليله عرابا بمنطقه رشيون لصيون ارض الاجداد التي طالما تحدث عنها قبل الهجره لاسرائيل لكنه عندما حل بها في خيمه وفي حياة ماساه يصاب بالخرف المبكر ويفقد الاحساس بالاشياء ( عمو …هايي رشيون لصيون ..اشقد كنت تغيدا ؟ مقتذكغ ؟ دقيتله بالصخرتين و غته …..ولمن اجيت بيها والسعه حتى ما تعغفا ..) بالهجه اليهوديه ثم يضيف في القصه ( كان اغرب لقاء حقاًلكنه لم يحدث ابداُ..ابداُلم يتحقق لقاء العم حسقيل ورشيون لصيون )
واخيراً الحقيقه لدى سمير نقاش سائبه لا تحكمها قوانيين فهي تعبر عن عجز الانسان ومسكنته بالحياة .