תגית: 2004

הקטע הפותח את "שלמה הכורדי ואני והזמן" מאת סמיר נקאש

Kurdish-inhabited_area_by_CIA_(1992)

אנו שמחים להביא בפניכם את הקטע הפותח את הרומן של סמיר, "שלמה הכורדי ואני והזמן". הספר (360 עמ') יצא לאור בשנת 2004, חודשים ספורים לפני פטירתו של סמיר. בקרוב, עומד לצאת לאור תרגום הרומן לצרפתית.

מערבית: סמירה יוסף ורותי נקאש ויגיסר

שלמה הכורדי ואני והזמן

רמת גן 1985

יפה המילה הזאת "דוושת" המכונית! אכן. היא שייכת לתקופתך אך אין לה כהוא זה עם ימי נעוריי המוקדמים. צחקתי כששמעתי אותה והצחוק הרטיט את מיטתי וכמעט ושיתק את איבריי ושאב ממני את שארית החיים שנותרה בי, לכן הסוויתי אותו בכחכוח, שמן הסתם הבחנת בשמץ הנחישות מימים עברו שטמן בחובו. ביד רועדת הגשתי לך בננה מתוך צלחת שהכילה, לצד הבננות, גם תפוזים ומספר תפוחי עץ. לא שכחת ובאת להזמינני לטקס כלולותיך. העפתי לעברך מבט בעיניי אלו שהשנים לא הקהו, והבחנתי שאינך מביט בי, בי – המשוט שצלח את מוראות הזמן והפליא בו מכותיו, בי – ערימה, ששכבותיה עשויות ממאה שנים, שרועה על מיטה, ומצטמצמת עתה אל רגע של פיזור נפש, פיזור נפשך שלך. ואני, חייכתי את חיוכי הדומם, זה המרוח על פניי מקדמת דנה, ושתקתי. שמעת את תשובתי בשתיקתי זאת ובחיוכי החיוור, ושאלת: – האם באמת היה בכוונתך להסיט את כף רגלך מעל דוושת המכונית?! צחקתי עד שכמעט והתממש האיום שנפנפתי בו בפני הזמן ושבקתי חיים, אך נמלכתי בדעתי ודחיתי לעת עתה את מימוש איומי זה. אין זה הרגע ההולם ומחובתי לתקן לו את מטבעות הלשון החדשניים שלו, אז נכנסתי לתוך דבריו: – מן הראוי שתאמר, "אחזת ברסן סוסך", אבו סלמאן. סוסי! אני והוא עצרנו מלכת במקום הזה. במהלך חיי שימשו אותי אמצעי תחבורה רבים, אך מעולם לא אחזתי בהגה, כי אחרי הכול עדיין הנני שלמה הכורדי, הוי הזמן! מימיי לא הזלתי דמעה, פרט לשתי פעמים בודדות. האחת ביום שבו טבחו את אסמר אם ילדיי, והשנייה ביום שהרגו את "אסתר הקטנה", ואת אסתר ואת נחום. המהמתי בחריקת שיניים מתוך זעמי על הגרוע שבאויביי. מה רבים הניסיונות שהעמדת אותי בהם, הו הזמן, ועם זאת את כוח רצוני לא הכנעת. טענת את מאת השנים הללו במוראות ולא חסכת מאמץ כלשהו לגזול ממני את אוני, אך אני שמרתי אותו ברשותי ואת פניך, הו הזמן, השבתי ריקם. עד לרגע זה עודני אותו שלמה הכורדי שהכרת. ועוד אנקום את נקמתי בך, כי עומד אני להשיב לבוראי את פקדונו אשר הפקיד בידי. אגיש לו אותו בצירוף כל התודות והתשבחות במועד שאינו רחוק בעליל! סוף דרכי הינו כאן ברמת גן! היזכר נערי, היזכר! והתכבד בבננה נוספת או בתפוח עץ. זאת עדיין הינה ארץ התפוזים. סבלאח' לא נתברכה בכמויות כאלה. סבלאח' משופעת בהרים ובעמקים, ומניבה שקדים, בלוטים וצנוברים. סבלאח' האהובה הארורה לא תמוש מזיכרוני, לא, אף כי בבגדד השבתי לי את כבודי וטהראן היא שהעניקה לי מחסה ובומביי הינה מקור השפע. כאן עצר סוסי מלכת, ודמדומי השקיעה הסתמנו לעין, ונקמתי המתוקה האימתנית התנהלה לה לאיטה. ועתה, אתה מקמט את מצחך בנסותך להעמיד זו אל מול זו את חוכמת שלמה המלך והפילוסופיה של שלמה הכורדי!.. לאט לך, אל תיתפס לבהלה כאשר יחצוץ בינינו כדור עופרת. הוא הוא העולם במלואו. העולם נשאני על גבו ואני נשאתיו על גבי ובכל זאת לא קרס גבי תחת הנטל, אני השור האיתן, העברתי אותו מעל קרני האחת אל הקרן השנייה, ואז התנדנד העולם והקרניים הזדעזעו. המשוט נטה אל צדו, הזדעזע אך לא נשבר כי אם שב והזדקף, צלח את מצולות האימה והמשיך בדרכו. היש ביכולתך למחול לי, או אפשר שלמעשה כבר סלחת לי, בני. אני יודע שבטהראן הצקתי לך לעתים. בשבתות קיללתי אותך, נהיר לך שאני כורדי קנאי לדתי, ובכל פעם שהבערת אש ביום השבת הבערת את חמתי. אך האם קללה הרגה מישהו אי פעם?! אלה היו מילים שצפו ועלו בחמת הזעם, בועות אוויר ותו לו. מעולם הן לא יוּדוּ ממעמקי הלב. הלב היה ועודנו מלא במילים אחרות, מוצקות אמיתיות, שאינן שונות כלל מן העולם התרבותי המלא מעצמו שחוצץ עתה בינינו. אלה הן מאה שנים תמימות, תמציתם של חיים שלמים, כוס הגואה ועולה על גדותיה, משופעת בטיפות, במילים עזות מצמררות. שם, בהתכנסויות הארוכות שניהלנו בינינו, הטילה אותן לשוני, והן קבעו משכנן בזכרונך. הן לא משו מזכרוני. המילים… בלתי מחיקות, ומייצרות אלף הדים, אך המקור לעולם נותר מקור, ואין מי שהדברים גונבו אל אוזניו כמו זה שהיה עד להם, וגם מי שסיפר אינו כמי שצפה והבין! התזכור?! האם אזכיר לך זאת בעצמי?! או שניזכר בהן יחדיו והזמן יתלווה אלינו?!

מודעות פרסומת

השארת תגובה

מתויק תחת כללי