ארכיון חודשי: נובמבר 2013

יום שתבל הרתה והפילה בו : סיפורים עיראקיים | מתי שמואלוף

התמונה: עיבוד מתוך אתר הסרט.
התמונה: עיבוד מתוך אתר הסרט.

יום שתבל הרתה והפילה בו : סיפורים עיראקיים

התמונה פורסמה לראשונה באתר "קדמה"

סמיר נקאש (1938-2004) גדול הסופרים היהודים העיראקיים פרסם עשרות ספרים בערבית, אך בשל השפה היהודית העיראקית הבגדדית המורכבת שכתב בה וההתעקשות שלא לכתוב בעברית – כמעט ולא תורגם בעברית. בעצם בשל הלאומיות הערבית והציונית הוא נותר ללא קהל קוראים. בישראל כמעט ולא יקראו אותו בערבית. וגם במדינות ערב לא יקראו אותו. למרות יכולתו הפרוזאית הפנומנולוגית.

עם זאת ספר אחד של נקאש זכה לתרגום ועליו אני ממליץ בחום לב:

  • יום שתבל הרתה והפילה בו : סיפורים עיראקיים / סמיר נקאש ; מערבית-רות נקאש, תל אביב : ספרית פועלים, 1985.

 

לאחרונה מצטברת כתיבה עיראקית לא פוסקת על העבר, "בגדאד אתמול" של ששון סומך (2004), "חלומות בטטראן" בשכונות העוני של בגדאד של פרופ' בדרי פטל (2005), ועוד. הסופרים העיראקיים, סמי מיכאל, אלי עמיר ועוד זוכים לעדנה בספרות בישראל ואף חוקרי ספרות כמו חנן חבר חוזרים ומגלים את הספרות של שמעון בלאס. מאידך, הספרות של סמיר נקאש עדיין לא קיבלה את מקומה בספרות הישראלית.

אלמוג בהר טוען כי "את כתיבת האוטוביוגרפיות בעברית של יוצאי עיראק בישראל ניתן לחלק ל"שלושה גלים": האוטוביוגרפיה הראשונה, ככל הנראה, שנכתבה בעברית על ידי יוצא עיראק בישראל, היא "מבבל לציון – זכרונות והשקפות", אשר הופיעה ב-1955 ונכתבה על ידי סלמן שינה, שהיה חבר בפרלמנט העיראקי ועורך כתב העת הספרותי "אל-מצבאח" בבגדאד. בגל השני של האוטוביוגרפיות בלטו הפעילים הציונים מבין יוצאי עיראק, ובראשם שלמה הלל ומרדכי בן-פורת, שהשתלבו בפוליטיקה הישראלית (וכתבו בעיקר על תפקידם במבצע עזרא ונחמיה: "רוח קדים" של הלל התפרסם ב-1985, ו"לבגדאד וחזרה" של בן-פורת התפרסם ב-1996); הגל השלישי מורכב מן ההתעוררות בשנים האחרונות בכתיבת אוטוביוגרפיות בין יוצאי עיראק אשר אינן אוטוביוגרפיות "מטעם" (וראוי לציין ביניהן את ספרו של ששון סומך "בגדאד, אתמול", 2004)."

צפו: סצינה מתוך הסרט הדוקומנטרי "לשכוח את בגדד" שבו סמיר נקאש מופיע לצד סופרם יהודים עיראקיים אחרים

סמי שלום שיטרית כתב עליו הספד קצר : "הסופר היהודי-ערבי הדגול, סמיר נקאש, הלך לעולמו. סמיר נקאש היה אולי הסופר היהודי-ערבי האחרון, שנשם וכתב ערבית עד יומו האחרון. נקאש נולד והתחנך בבגדאד ובישראל המשיך בכתיבה ובמחקר בשפה הערבית, באופן נחוש ומעורר הערצה – הוא כתב ערבית לקוראי ערבית מכל הדתות, אך בישראל הוא איבד כמעט את כל קוראיו היהודים-ערבים שהפכו "מזרחים" נטולי ערבית. מנגד, גורל אכזר, בעולם הערבי החרימו את כתביו משום היותו ישראלי… אבל ספריו נדפסו בערבית והגיעו ונקראו בכל זאת וזכו להערכה רבה. הסופר הגדול נגיב מחפוז הגדיר את נקאש כאחד הסופרים הערבים הגדולים של המאה העשרים! תארו לכם, והוא סבב בינינו, הנבערים, כל השנים כאלמוני. אנו מביאים כאן לזכרו שני קטעים מתוך הרומן " דיירי משנה וקורי עכביש" בתרגומה של רות נקאש ויגיסר. יהי זכרו ברוך ודרכו נר לכולנו. "

ששון סומך כותב על סמיר נקאש כחלק מקריאה ביצירה של ארבעה סופרים יהודים עיראקיים:

שונים בתכלית השוני סיפור חייו ודרכי כתיבתו של הסופר האחרון – סמיר נקאש, המעניין והפורה מבין כל הסופרים היהודים הכותבים ערבית כיום. סמיר נקאש, יליד 1938, הגיע ארצה עם העלייה הגדולה בהיותו בן 13, ולכאורה יכול היה להתערות בחייה המדינה הצעירה; אבל לא אדם שיגרתי הוא נקאש. הוא סירב להתמסר לתרבות וללשון העברית, והתעקש להיות סופר יהודי-ערבי בציון. עד כה פרסם למעלה מ-15 ספרים גדושים, שכל אחד מהם הוא בבחינת חידוש מרשים. רוב סיפוריו מתארים את החוויה הבגדדית (והוא אכן מכנה כמה מיצירותיו "סיפורים עירקיים" או "רומן עירקי"), אך לא בהכרח בסגנון אוטוביוגרפי ישיר: אלא בדרכי סיפֵר מודרניות במפורש. מערכות היחסים בתוך החברה היהודית בעירק, ובין היהודים לשכניהם המוסלמים, מעוצבות באמצעי נראציה לא-רגילים, לעיתים בסגנון הגובל באבסורד ובחוסר שפיות; אבל תמיד תוך הקפדה על דיוקי הפרטים ושחזור הלשון המקורית לדקדוקיה. ליהודים של בגדד היה, כידוע, דיאלקט משלהם, השונה למדי מהדיאלקט של הרוב המוסלמי, ונקאש משתמש בעושר הדיאלקטי הנוצר בחוויה הבגדדית במגע הבין-עדתי והבין-להגי, כדי להעביר את מלוא המתחים הנפשיים של גיבוריו היהודים והמוסלמים.

אולם עולמו הפנימי של נקאש שונה בתכלית מעולמם של אנואר שאול, שלום דרויש ובר-משה. מדובר בחזות קודרת, קשה, מסוכסכת וחסרת-תוחלת. אמנם יש בתמונת העבר הבגדדי רגעים של אושר והרמוניה, אבל ההווה והעתיד קודרים לחלוטין. קדרות זו בולטת במיוחד בסיפוריו המתרחשים – בחלקם או בשלמותם – בארץ, כגון בסיפור "ליל ערבה" וברומן שלו מבושי המלאכים – יצירה פנטסטית, המתארת לכאורה מדענים השקועים בחקר חיי המין של המלאכים, והכוללת ביקורת קשה על  החיים והתרבות בארץ.

אולם, ייחוד יצירתו של נקאש הוא בכך שעיסוקה בפרטים "אנתרופולוגיים", החוצים את גבולות הזמן והמקום, ומתמודדים עם הטרגדיה האנושית הכוללת, דרך הפריזמה הייחודית של צופה יהודי-ערבי. כזה הוא המקרה של סיפורו "יום שבו הרתה תבל והפילה", הכלול בקובץ שתרגמה אחותו, רות נקאש, ושנקרא כשם הסיפור הזה. הדמויות הראשיות בסיפור זה הם יהודים עירקים, העושים את יום הכיפורים בבית הכנסת של קהילת הבגדדים, בעיר בומביי שבהודו. לאורך היום אנחנו חווים את עולמם המבועת והנואש של הגיבורים שאול הלל ויצחק עידא. הסיפור כתוב בסגנון שאפשר לתארו כזרם התודעה הרב-קולי. דחיסותו הטקסטואלית מקשה על הקורא לעקוב אחר כל פרטי הביוגרפיות של שני הגיבורים.

אבל התמונה הכללית ברורה לחלוטין: המחנק והייאוש הם היסודות המפעפעים בכל משפט ומשפט ביצירה, אפילו בשם הסיפור, שבו משחק הסופר על הביטוי "יום הרָת עולם", אולם ההריון סופו הפלה ונפילה קיומית, סוף שאינו בלתי צפוי, בעולמו הספרותי של נקאש. [2]

יצירתו הענפה של סמיר נקאש לא זכתה להיתרגם לעברית אלא במידה מועטה, והיא בהחלט ראויה להיות נחלתו של הקורא הישראלי הכללי. אני מודע לקושי הגדול שאורב לכל מי שינסה לתרגם את הטקסטים האלה, המפותלים והרב-להגיים, ללשון כלשהי, ובפרט לעברית, שאין בה דיאלקטים או תת-דיאלקטים. אבל בהחלט זכאי נקאש להופיע במלוא עוצמתו בקרית-ספר שלנו, וזאת חרף העובדה שמעולם לא שאף לראות את עצמו כסופר ישראלי. חזות עולמו הקשה, המתעתעת, מזכירה לעיתים את קפקא, והמעיין השופע של כתיבתו יכול לפרנס גדוד של מבקרים ספרותיים.

לשימחתי כחלק מהיותי עורך "הכיוון המזרח" ביחד עם בת שחר גורפינקל, הצלחנו לפרסם את יצירתו של סמיר נקאש "טנטל" (הכיוון מזרח 13). בנוסף, קציעה עלון כתבה מאמר מרתק ב"הכיוון מזרח" הדו-לשוני (גיליון 7, חורף 2003, עמודים 63-68) על יצירתו של סמיר נקאש – "היום שבו תבל הרתה והפילה בו".

סמיר נקאש הוכתר בידי נג'יב מחפוז כאחד מגדולי הסופרים בעולם הערבי. בנוסף הוא זה אשר תרגם את הספר של סמי מיכאל "ויקטוריה" לערבית.

בסיפור שלו "ליל הערבה" (הנכלל בספר "היום שבו תבל הרתה והפילה בו") ניתן למצוא את הדחייה שלו הן את הלאומיות הערבית והן את הלאומיות הציונית. את ההתעקשות שלו להישאר בתוך סוכת אבלים שהיא גם מביטה אחורה בצער, אבל גם מקום מפלט להומניזם ולאוניברסליות באשר היא. הזכרון הוא מפלט האדם בצל המודרניות, הלאומיות. הסוכה כמפלט היא גם מרכיב תיאולוגי ודתי בתפיסתו של סמיר נקאש. והוא נאחז ברגע הזה שבו ישנו עדיין חיבור לארעיות ולא משכן קבע, רגע של שינוי לפני שנחתמו לגמרי הספרים בידי הקדוש ברוך הוא כדי לעשות חשבון נפש עם התקופה. למעשה זהו אחד הסיפורים היפים והמרגשים שקראתי. את הסיפור הוא מניח בידי ילד שמביט אל ילדותו הגן עדנית ולאט לאט הוא מתבגר לפנינו. הסיפור ממוקם בשנות החמישים וזהו גיל קריטי מבחינת סמיר נקאש ש"הועלה" לישראל בגיל 13 – גיל המעבר בין ילדות לבין בגרות. הוא כותב את הסיפור ב-1978 ומרמז גם על הקושי האדיר בהגירה אבל גם על תקווה שבהדלקת נר בתוך סוכת הזיכרון.

הטקסט פורסם לראשונה באתר של מתי שמואלוף "המבוקש מס' 2"

מודעות פרסומת

השארת תגובה

מתויק תחת כללי

سمير نقاش مؤرخ اللهجة البغدادية والحالم بالعودة إلى الفردوس المفقود / رشيد الخيُّون

أتعب حلم العودة إلى بغداد الأديب العراقي اليهودي سمير نقاش، العودة إلى مرابع لم يشهدها غير ثلاثة عشر عاماً من عقوده السبعة، لم يفكر بطريقة للنسيان، بل وظف موهبته الروائية والأدبية لتنشيط ذاكرته ومقاومة النسيان، مع ما فيه من راحة ودعة له ولأسرته. فهو متزوج من سيدة مصرية عاشت يوميات بغداد من دون أن تراها، ولا تفكر بالرحيل إليها. ابنا سمير أخذا يعيشان تفاصيل حلم الأب، ويفكران بزيارة بغداد، بغداد الجنة التي طرد منها أبوهما. يتحدث إليهما، يجبرهما على النظر في ألبوم صوره، وهو يسبح في شريعة من شرائع دجلة، أو يجلس على رحلة الدراسة مع زملاء مسلمين ومسيحيين.

قد يفاجئك سمير نقاش بالحلم والوهم عندما يتذكر تفاصيل باب منزل الجيران وساحة المدرسة، ويرسم لك صورة عودته، وكيف سيحادث فلانا وفلانا، وكيف يسير في الزقاق عابراً إلى البتاوين ثم إلى شارع السعدون.. لا يريد سمير تصديق ما يقال اليوم عن محلة البتاوين وما فيها من عصابات نهب وسلب، والخالية من شبح صديق أو قريب أو زميل، أو صديقة لوالدته، وأصدقاء أبيه. إنه الحلم القابع في الرأس، والعاطفة المفترشة القلب. سأل سمير عن القوانين الجديدة، وهل صدر قانون أو مرسوم يسهل له تحقيق حلمه، يسهل له الخلاص من كابوس لا يغادر تلافيف ذاكرته، إنه الأمل المعذب، فهو لا يكتفي بالعودة وحسب بل يريد بغداد كما تركها، كتلة من الوئام الاجتماعي، وأسطورة في تكافلها العاطفي.

هاجر سمير نقاش من بغداد بصحبة أبويه، تاركاً خلفه بيتاً وأشجاراً طالما ظل يتسلقها بالغيب، حملَ والديه الإخفاق في تحقيق هذا الحلم، مع أن الأب لم يتحمل صدمة مخيم اللاجئين على أرض الميعاد التي لا تعنيه، بقدر ما يعنيه ترك الفردوس، أو الجنة على حد تعبيره. بعدها شعر سمير بكثبان الغربة وهي تدفن ذكرياته، التي كان يعيشها في ملامح الأب وأحاديثه، فعاد مهاجراً متنقلاً لا ترسو سفينته في مرسى، إيران ومصر وأميركا وبريطانيا، يطوف من دون توقف لعله يجد مَنْ يحقق له حلم العودة، هنا أخذ يخالف التوراة وكل يهود العالم إذ أصبحت بغداد أرض الميعاد، وهي الجنة الموعودة.

كرس نقاش حلمه الأبدي في أعماله الأدبية كافة، ودون أن يشعر تحول إلى مؤرخ للهجة البغدادية، التي انحسرت من أزقة ومحلات بغداد، بعد أن ملأت المقاهي والمدارس والدوائر الرسمية مفردات مفارقة لكيان العاصمة اللغوي، الثقيلة على لسان البغاددة. اختلفت الأيام وتداخلت المفردات وأخذنا نستخدم قاموساً عند قراءة روايات نقاش ذات اللغة البغدادية الصافية، وإن كُتب لكاتبها زيارة أرض ميعاده لشعر شعور أصحاب الكهف، لقد تغير كل شيء إلا سمير نفسه ظل كتلة من الوفاء لمكان لا يجد جنة الخلد عنه بديلاً.

مَنْ يسمع سمير نقاش وهو يطري أبي حيان التوحيدي، ويقرأ قصصه ورواياته حول بغداد حلمه ومسيحه المنتظر، سيكتشف أن التعلق ببغداد يجمعهما، والذود عنها وإن ظلمتهما، فالأول ظل ناسخاً في مكتبات وزراء وقضاة ليس لهم موهبته، والثاني أجبر على الهجر وفُرهدت داره، وظل يداري خذلانه بحلم أتعبه.

سمير نقاش العالم في اللهجة البغدادية يرى أن ما يكتبه من مفردات هي لغة البغداديين العباسية، وأن اليهود ظلوا يتداولونها حتى في مهاجرهم ومنافيهم، وهو الباحث المقتدر في تاريخ يهود العراق، والحاذق في الكتابة حول عاداتهم وأساطيرهم ومعاشرتهم من عهد بابل إلى عهد الهجرة الجماعية، ولم يبق لسمير من أبناء دينه غير بقية باقية مثلت في المكان مثول هند بنت النعمان في ديرها بالحيرة، تعيش ذكرياتها وتحرس قبور أسلافها. عموماً، الحياة والكتابة عند سمير نقاش عبارة عن مغامرة لتحقيق حلم شارد، فخزينه الروائي مستمد من الثلاثة عشر عاماً هي كل حياة الروائي، أما الثلاثة والخمسون عاماً من عمره فهي مجرد انتظار ومطاردة.

من "الشرق الاوسط"

השארת תגובה

מתויק תחת العربية