תגית: סמיר נקאש

יום שתבל הרתה והפילה בו : סיפורים עיראקיים | מתי שמואלוף

התמונה: עיבוד מתוך אתר הסרט.
התמונה: עיבוד מתוך אתר הסרט.

יום שתבל הרתה והפילה בו : סיפורים עיראקיים

התמונה פורסמה לראשונה באתר "קדמה"

סמיר נקאש (1938-2004) גדול הסופרים היהודים העיראקיים פרסם עשרות ספרים בערבית, אך בשל השפה היהודית העיראקית הבגדדית המורכבת שכתב בה וההתעקשות שלא לכתוב בעברית – כמעט ולא תורגם בעברית. בעצם בשל הלאומיות הערבית והציונית הוא נותר ללא קהל קוראים. בישראל כמעט ולא יקראו אותו בערבית. וגם במדינות ערב לא יקראו אותו. למרות יכולתו הפרוזאית הפנומנולוגית.

עם זאת ספר אחד של נקאש זכה לתרגום ועליו אני ממליץ בחום לב:

  • יום שתבל הרתה והפילה בו : סיפורים עיראקיים / סמיר נקאש ; מערבית-רות נקאש, תל אביב : ספרית פועלים, 1985.

 

לאחרונה מצטברת כתיבה עיראקית לא פוסקת על העבר, "בגדאד אתמול" של ששון סומך (2004), "חלומות בטטראן" בשכונות העוני של בגדאד של פרופ' בדרי פטל (2005), ועוד. הסופרים העיראקיים, סמי מיכאל, אלי עמיר ועוד זוכים לעדנה בספרות בישראל ואף חוקרי ספרות כמו חנן חבר חוזרים ומגלים את הספרות של שמעון בלאס. מאידך, הספרות של סמיר נקאש עדיין לא קיבלה את מקומה בספרות הישראלית.

אלמוג בהר טוען כי "את כתיבת האוטוביוגרפיות בעברית של יוצאי עיראק בישראל ניתן לחלק ל"שלושה גלים": האוטוביוגרפיה הראשונה, ככל הנראה, שנכתבה בעברית על ידי יוצא עיראק בישראל, היא "מבבל לציון – זכרונות והשקפות", אשר הופיעה ב-1955 ונכתבה על ידי סלמן שינה, שהיה חבר בפרלמנט העיראקי ועורך כתב העת הספרותי "אל-מצבאח" בבגדאד. בגל השני של האוטוביוגרפיות בלטו הפעילים הציונים מבין יוצאי עיראק, ובראשם שלמה הלל ומרדכי בן-פורת, שהשתלבו בפוליטיקה הישראלית (וכתבו בעיקר על תפקידם במבצע עזרא ונחמיה: "רוח קדים" של הלל התפרסם ב-1985, ו"לבגדאד וחזרה" של בן-פורת התפרסם ב-1996); הגל השלישי מורכב מן ההתעוררות בשנים האחרונות בכתיבת אוטוביוגרפיות בין יוצאי עיראק אשר אינן אוטוביוגרפיות "מטעם" (וראוי לציין ביניהן את ספרו של ששון סומך "בגדאד, אתמול", 2004)."

צפו: סצינה מתוך הסרט הדוקומנטרי "לשכוח את בגדד" שבו סמיר נקאש מופיע לצד סופרם יהודים עיראקיים אחרים

סמי שלום שיטרית כתב עליו הספד קצר : "הסופר היהודי-ערבי הדגול, סמיר נקאש, הלך לעולמו. סמיר נקאש היה אולי הסופר היהודי-ערבי האחרון, שנשם וכתב ערבית עד יומו האחרון. נקאש נולד והתחנך בבגדאד ובישראל המשיך בכתיבה ובמחקר בשפה הערבית, באופן נחוש ומעורר הערצה – הוא כתב ערבית לקוראי ערבית מכל הדתות, אך בישראל הוא איבד כמעט את כל קוראיו היהודים-ערבים שהפכו "מזרחים" נטולי ערבית. מנגד, גורל אכזר, בעולם הערבי החרימו את כתביו משום היותו ישראלי… אבל ספריו נדפסו בערבית והגיעו ונקראו בכל זאת וזכו להערכה רבה. הסופר הגדול נגיב מחפוז הגדיר את נקאש כאחד הסופרים הערבים הגדולים של המאה העשרים! תארו לכם, והוא סבב בינינו, הנבערים, כל השנים כאלמוני. אנו מביאים כאן לזכרו שני קטעים מתוך הרומן " דיירי משנה וקורי עכביש" בתרגומה של רות נקאש ויגיסר. יהי זכרו ברוך ודרכו נר לכולנו. "

ששון סומך כותב על סמיר נקאש כחלק מקריאה ביצירה של ארבעה סופרים יהודים עיראקיים:

שונים בתכלית השוני סיפור חייו ודרכי כתיבתו של הסופר האחרון – סמיר נקאש, המעניין והפורה מבין כל הסופרים היהודים הכותבים ערבית כיום. סמיר נקאש, יליד 1938, הגיע ארצה עם העלייה הגדולה בהיותו בן 13, ולכאורה יכול היה להתערות בחייה המדינה הצעירה; אבל לא אדם שיגרתי הוא נקאש. הוא סירב להתמסר לתרבות וללשון העברית, והתעקש להיות סופר יהודי-ערבי בציון. עד כה פרסם למעלה מ-15 ספרים גדושים, שכל אחד מהם הוא בבחינת חידוש מרשים. רוב סיפוריו מתארים את החוויה הבגדדית (והוא אכן מכנה כמה מיצירותיו "סיפורים עירקיים" או "רומן עירקי"), אך לא בהכרח בסגנון אוטוביוגרפי ישיר: אלא בדרכי סיפֵר מודרניות במפורש. מערכות היחסים בתוך החברה היהודית בעירק, ובין היהודים לשכניהם המוסלמים, מעוצבות באמצעי נראציה לא-רגילים, לעיתים בסגנון הגובל באבסורד ובחוסר שפיות; אבל תמיד תוך הקפדה על דיוקי הפרטים ושחזור הלשון המקורית לדקדוקיה. ליהודים של בגדד היה, כידוע, דיאלקט משלהם, השונה למדי מהדיאלקט של הרוב המוסלמי, ונקאש משתמש בעושר הדיאלקטי הנוצר בחוויה הבגדדית במגע הבין-עדתי והבין-להגי, כדי להעביר את מלוא המתחים הנפשיים של גיבוריו היהודים והמוסלמים.

אולם עולמו הפנימי של נקאש שונה בתכלית מעולמם של אנואר שאול, שלום דרויש ובר-משה. מדובר בחזות קודרת, קשה, מסוכסכת וחסרת-תוחלת. אמנם יש בתמונת העבר הבגדדי רגעים של אושר והרמוניה, אבל ההווה והעתיד קודרים לחלוטין. קדרות זו בולטת במיוחד בסיפוריו המתרחשים – בחלקם או בשלמותם – בארץ, כגון בסיפור "ליל ערבה" וברומן שלו מבושי המלאכים – יצירה פנטסטית, המתארת לכאורה מדענים השקועים בחקר חיי המין של המלאכים, והכוללת ביקורת קשה על  החיים והתרבות בארץ.

אולם, ייחוד יצירתו של נקאש הוא בכך שעיסוקה בפרטים "אנתרופולוגיים", החוצים את גבולות הזמן והמקום, ומתמודדים עם הטרגדיה האנושית הכוללת, דרך הפריזמה הייחודית של צופה יהודי-ערבי. כזה הוא המקרה של סיפורו "יום שבו הרתה תבל והפילה", הכלול בקובץ שתרגמה אחותו, רות נקאש, ושנקרא כשם הסיפור הזה. הדמויות הראשיות בסיפור זה הם יהודים עירקים, העושים את יום הכיפורים בבית הכנסת של קהילת הבגדדים, בעיר בומביי שבהודו. לאורך היום אנחנו חווים את עולמם המבועת והנואש של הגיבורים שאול הלל ויצחק עידא. הסיפור כתוב בסגנון שאפשר לתארו כזרם התודעה הרב-קולי. דחיסותו הטקסטואלית מקשה על הקורא לעקוב אחר כל פרטי הביוגרפיות של שני הגיבורים.

אבל התמונה הכללית ברורה לחלוטין: המחנק והייאוש הם היסודות המפעפעים בכל משפט ומשפט ביצירה, אפילו בשם הסיפור, שבו משחק הסופר על הביטוי "יום הרָת עולם", אולם ההריון סופו הפלה ונפילה קיומית, סוף שאינו בלתי צפוי, בעולמו הספרותי של נקאש. [2]

יצירתו הענפה של סמיר נקאש לא זכתה להיתרגם לעברית אלא במידה מועטה, והיא בהחלט ראויה להיות נחלתו של הקורא הישראלי הכללי. אני מודע לקושי הגדול שאורב לכל מי שינסה לתרגם את הטקסטים האלה, המפותלים והרב-להגיים, ללשון כלשהי, ובפרט לעברית, שאין בה דיאלקטים או תת-דיאלקטים. אבל בהחלט זכאי נקאש להופיע במלוא עוצמתו בקרית-ספר שלנו, וזאת חרף העובדה שמעולם לא שאף לראות את עצמו כסופר ישראלי. חזות עולמו הקשה, המתעתעת, מזכירה לעיתים את קפקא, והמעיין השופע של כתיבתו יכול לפרנס גדוד של מבקרים ספרותיים.

לשימחתי כחלק מהיותי עורך "הכיוון המזרח" ביחד עם בת שחר גורפינקל, הצלחנו לפרסם את יצירתו של סמיר נקאש "טנטל" (הכיוון מזרח 13). בנוסף, קציעה עלון כתבה מאמר מרתק ב"הכיוון מזרח" הדו-לשוני (גיליון 7, חורף 2003, עמודים 63-68) על יצירתו של סמיר נקאש – "היום שבו תבל הרתה והפילה בו".

סמיר נקאש הוכתר בידי נג'יב מחפוז כאחד מגדולי הסופרים בעולם הערבי. בנוסף הוא זה אשר תרגם את הספר של סמי מיכאל "ויקטוריה" לערבית.

בסיפור שלו "ליל הערבה" (הנכלל בספר "היום שבו תבל הרתה והפילה בו") ניתן למצוא את הדחייה שלו הן את הלאומיות הערבית והן את הלאומיות הציונית. את ההתעקשות שלו להישאר בתוך סוכת אבלים שהיא גם מביטה אחורה בצער, אבל גם מקום מפלט להומניזם ולאוניברסליות באשר היא. הזכרון הוא מפלט האדם בצל המודרניות, הלאומיות. הסוכה כמפלט היא גם מרכיב תיאולוגי ודתי בתפיסתו של סמיר נקאש. והוא נאחז ברגע הזה שבו ישנו עדיין חיבור לארעיות ולא משכן קבע, רגע של שינוי לפני שנחתמו לגמרי הספרים בידי הקדוש ברוך הוא כדי לעשות חשבון נפש עם התקופה. למעשה זהו אחד הסיפורים היפים והמרגשים שקראתי. את הסיפור הוא מניח בידי ילד שמביט אל ילדותו הגן עדנית ולאט לאט הוא מתבגר לפנינו. הסיפור ממוקם בשנות החמישים וזהו גיל קריטי מבחינת סמיר נקאש ש"הועלה" לישראל בגיל 13 – גיל המעבר בין ילדות לבין בגרות. הוא כותב את הסיפור ב-1978 ומרמז גם על הקושי האדיר בהגירה אבל גם על תקווה שבהדלקת נר בתוך סוכת הזיכרון.

הטקסט פורסם לראשונה באתר של מתי שמואלוף "המבוקש מס' 2"

מודעות פרסומת

השארת תגובה

מתויק תחת כללי

סמיר מי?

cc: ויקיפדיה

אחד האנשים שנקאש שלח להם את ספריו היה הסופר המצרי נגיב מחפוז (בתמונה). "מחפוז התפעל מאוד מהספרים של סמיר נקאש", אומר מורה, "והם התחילו להתכתב ולהיפגש". נקאש החל לנסוע למצרים לעתים מזומנות. "בפעם הראשונה הוא נסע לשם ב-82' ופגש את נגיב מחפוז", אומרת אחותו רות. "באחת הפעמים הבאות הוא לקח גם אותי ופגשתי את מחפוז בקהיר, בקפה קליאופטרה, וזאת היתה חוויה בלתי רגילה".

הסופר הגאוני סמיר נקאש גר רוב חייו בפתח תקווה, הרגיש עיראקי-יהודי, כתב בערבית וחלם על שיבה למולדתו

הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "הארץ" מאת נרי ליבנה (03.08.2004)

לפני חודש מת בפתח תקווה הסופר סמיר נקאש, בגיל 66, לאחר שלקה בהתקף לב. נקאש, יהודי עיראקי שכתב בערבית, היה סופר שגדולתו הוכרה על ידי חוקרים ואנשי ספרות, אך רק מעטים קראו את כתביו. שבועיים לפני מותו שב לכאן ממנצ'סטר, לכאורה ככל ציוני טוב, וגופתו נטמנה באדמת ישראל. אבל נקאש מעולם לא היה ציוני, את מרבית שנותיו בילה כשלבו מלא כיסופים לארצות אחרות, ונפשו כמהה לברוח מכאן. את הציונות ראה כתנועה גזענית אנטי מזרחית, ואת ישראל כמדינה שמתנכרת למי שאינם שייכים לממסד האשכנזי או מתגייסים מרצון למענו.

"כל החיים שלו הוא היה במאבק למצוא לו קוראים", אומר הסופר סמי מיכאל. "מאבק שנידון מראש לכישלון בגלל עיקשותו והתעקשותו להמשיך ולכתוב בערבית". חברו הטוב של נקאש ומורהו, פרופ' שמואל מורה, אומר ש"סמיר היה שולח, ועוד בדואר רשום וכמובן ללא בקשת תשלום, את הספרים שלו לכל ערבי שאמר לו שלום ברחוב וככה הוא השיג לעצמו קוראים".

נקאש שחי רוב חייו בשכונת עמישב בפתח תקווה, קרוב מאוד למקום שפעם עמד בו אוהל המעברה שאליה הובא כילד בן 13 עם משפחתו, מעולם לא כתב בעברית. כל שלושה-עשר הספרים שהוציא לאור, רובם בהוצאה עצמית, נכתבו בערבית, ולא סתם ערבית ספרותית תקנית שכל קורא ערבית יכול להבינה, אלא בעגות שונות המכונות "להגים", שכבר כשהיה נקאש נער החלו להיעלם מן העולם. זאת הסיבה לכך שגם עכשיו – לאחר שהעיתונות הערבית ואתרי האינטרנט הערביים מלאו במאמרי הספד ושבח מופלאים ליצירתו, כשהם מצטטים שוב ושוב את דבריו של נגיב מחפוז על נקאש, "אחד האמנים הגדולים ביותר בכתיבה בערבית" – אין לצפות לכך שיצירתו הספרותית תזכה לעדנה אחרי מותו. "סביר להניח שבעוד עשר, עשרים שנה, כבר לא יימצא אף אחד שיבין את השפה שלו", אומר בצער הסופר שמעון בלס. "וזה חבל מאוד. הוא סופר בעל כישרון יוצא מן הכלל".

נקאש מעולם לא רצה לחיות כאן, בוודאי לא להשתלב בחברה הישראלית. "הם השפילו אותנו עד עפר", אמר לפני שש שנים בראיון לשבועון "מלאבס". "כבר בימים הראשונים רצינו לחזור הביתה". הוא סיפר שהוריו הבינו את הטעות שעשו כשהחליטו לעלות ארצה בשנת 51', ופנו למשרד הפנים כדי לבקש שינפיקו להם דרכונים. "הפקיד אמר לנו, 'אין לכם שום דרכון. אתם נשארים פה, ותחזרו הביתה מיד'", סיפר נקאש.

השאיפה למצוא לעצמו מקום מגורים אחר לא נטשה אותו מאז. את עצמו הגדיר עיראקי-יהודי. שוב ושוב הצהיר על עמדות אנטי ציוניות והיה מוכן לפרסמן גם בעיתון הגולים העיראקים "הקונגרס", שיצא לאור באנגליה עד תחילת הפלישה האמריקאית לעיראק. "אין ספק שהוא היה בנאדם עם מנגנון של הרס עצמי", אומר סמי מיכאל. "את רואה את זה גם בעצם הבחירה שלו לכתוב בערבית. בשונה ממני ומשמעון בלס, שהגענו מעיראק מבוגרים יותר וכבר היינו סופרים ולמרות זאת הסתגלנו לכתיבה בעברית, הוא הגיע ארצה ילד והיה יכול להסתגל בקלות לכתיבה בעברית. ולא שהוא לא ידע עברית: הוא דיבר עברית היטב וקרא עברית, אבל לכתוב הוא לא היה מוכן".

נקאש נולד ברובע היהודי בבגדד, בן בכור לבעל עסק לחלקי חילוף ולאחות מיילדת. אחריו נולדו להוריו עוד חמישה ילדים, שהצעירה שבהם, רות ויגיסר, כבר נולדה בישראל. "בעיראק היו לנו חיים טובים מאוד", אומרת אחותו, סמירה יוסף. "היה לנו בית עם אחד-עשר חדרים ומשרתים, ולמדנו בבתי ספר טובים".

סמי מיכאל אומר שהחיים ברובע שבו חיה משפחת נקאש "היו סגורים ומסוגרים בסימטאות. המאה העשרים ובגדד המודרנית לא הגיעו לשם, ואת יכולה לראות את זה גם בסיפורים של סמיר נקאש. בגדד שאני ושמעון בלס וששון סומך מדברים עליה שונה מהבגדד שסמיר נקאש מדבר אודותיה".

"הוא היה גדול ממני בשנה וחצי ואני הערצתי אותו", אומרת האחות סמירה יוסף. "הוא היה גיבור ילדותי ומשוגע על ספרים. מגיל צעיר מאוד הוא היה רואה ספרים ומשתגע, אספן ספרים, הוא היה מהופנט מספרים. שנינו קראנו ביחד ספר על מארי קירי והוא חלם להיות מדען ולהמציא את שיקוי החיים, ואני חלמתי להגיע לפאריס וללמוד בסורבון. אני הלכתי אחריו לכל מקום וכשהוא הלך לבית ספר כל כך בכיתי, עד שהורי שלחו גם אותי ולמדנו באותה כיתה במשך תקופה. אחר כך הפרידו בינינו".

הבריחה ללבנון

ואז החליטה המשפחה לצאת מעיראק. "למה עלינו? כולם עלו אז", אומרת סמירה יוסף. "היתה עלייה המונית וזה היה מאוד מאוד טראומטי". אחיה הבכור ראה את העלייה לא כ"בחירה ציונית" של הוריו, אלא כתוצאה של מזימה משותפת של דוד בן גוריון וממשלת עיראק, שביקשה להיפטר מיהודי עיראק בעבור כסף. "את צריכה להבין", מסביר פרופ' מורה, שבעצמו בא אז מבגדד עם הוריו, "שיהודי עיראק נחלקו לשלושה זרמים. היו הציונים, שהיו מאורגנים במחתרת; היו הקומוניסטים, שחלמו על חברה שווה ואוניברסלית ללא מעמדות, כמו סמי מיכאל ושמעון בלס; והיו הפטריוטים העיראקים – בעיקר פקידים, רופאים, עורכי דין וסופרים ומשוררים".

הציונים והקומוניסטים, אומר מורה, עלו לישראל. "הפטריוטים העיראקים היהודים נשארו ברובם בעיראק ונקאש, שמבחינת התחושה והתודעה היה שייך בעצם אליהם, הועלה עם משפחתו לישראל וזה יסוד הטרגדיה של חייו. כמה פעמים הוא גם טען באוזני, שבעצם הוא לא עלה מעיראק – הוא גורש משם, כאילו גורש מגן עדן. אל תשכחי שבבגדד הוא היה בן זכר בכור, וכמובן גם מחונן מאוד ובעל יכולת מילולית יוצאת דופן, ולכן גם היה מפונק יותר מדי, והמעבר למציאות בארץ, של המעברה וההשפלה, היה עבורו טרגדיה שפירושה הרס הילדות".

זמן קצר אחרי בואם לישראל מת הבן הצעיר במשפחה, בנסיבות שהאחיות מסרבות לדבר עליהן. "באנו לכאן וזאת היתה אכזבה גדולה מאוד", אומרת סמירה יוסף. "הושפלנו מאוד וכתוצאה מזה אבא שלי נפטר בגיל צעיר מאוד, שנתיים לאחר שהגענו. הוא נפטר, כמו אחי, מדום לב. היינו בהתחלה חודשיים באוהלים, במעברת שער העלייה, ואחר כך שנה וחצי באוהלים במעברת עמישב, ואחר כך היינו שם שמונה שנים בצריפים עד שבנו שיכונים".

בבגדד למדו ילדי המשפחה בבתי ספר פרטיים ויקרים, כאן ספגו מהלומה גם בתחום החינוך. "סמיר ואני למדנו קצת בבית ספר יסודי, אבל אחר כך לא נשלחנו לשום בית ספר תיכון", אומרת האחות סמירה. "אז הלכנו לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות. עבדנו בחקלאות, למשל". אז גם החל אחיה לכתוב סיפורים, ששמר לעצמו, קצתם מתעדים את חוויות המעברה.

באותו ראיון ל"מלאבס" אמר נקאש: "כבר בימים הראשונים רצינו לחזור הביתה. מבחינתנו, לרעיון הציוני לא היה שום כיסוי. הביאו אותנו בשביל בשר תותחים. להילחם במלחמות, ולבנות בזיעת אפינו את הארץ בשביל הממשלה ובניה הראויים. לא יכולנו לסבול את זה".

מפח הנפש שנחלה המשפחה במשרד הפנים לא ריפה את ידיו של נקאש בניסיונותיו לעזוב את הארץ. זמן קצר לאחר מות אביו, כשהיה בן 15, הגיעה לאוזניו שמועה על עולה מעיראק שהצליחה לברוח מישראל, אחרי שחצתה את הגבול ללבנון ומשם הגיעה ללונדון. נקאש ובן דודו, שהיה בן 17, החליטו לנהוג כמותה. הוא ארז את כל כתביו ונסע עם בן דודו למושב מרגליות שבצפון, ומשם, בתוך מטע תאנים, חצו את הגבול ומיד נתפסו על ידי שוטרים לבנונים. הם הועברו למחנה צבאי והוחזקו במעצר בתנאים נוחים, סיפר נקאש באחד הראיונות, משום שהשוטרים הלבנונים דווקא גילו אהדה למצוקתם של השניים.

הידיעה על בריחתם ומעצרם לא התפרסמה כלל בעיתונות העברית וממשלת ישראל ניהלה משא ומתן שקט על החזרתם. לאחר כחצי שנה, כשכל אותו הזמן קרוביהם של השניים לא ידעו כלל היכן הם, הוחזרו הבורחים ארצה. תחנתם הראשונה היתה במשטרת טבריה. הם נחקרו שם במשך חודש ולאחר מכן הוגש נגדם כתב אישום באשמת מסירת ידיעות לאויב, אלא שהשופט שילח אותם לחופשי מחוסר ראיות וחוסר אשמה. גם המשפט הזה לא זכה לפרסום בעיתונות ולמשפחתו של נקאש נודע על קורותיו רק לאחר שחזר הביתה.

פגישה בשירותים

כישלון הבריחה הזאת רק הגביר את נחישותו של נקאש לעזוב את הארץ. עוד לפני שהיה בן 18, מספרת אחותו, התחילו נסיעותיו לפרס, טורקיה והודו. "הוא לא מצא את עצמו כאן", אומרת אחותו סמירה. "והוא גם חשב שאולי ימצא משפחה וחלק מהרכוש של המשפחה שם. הוא גר כמה שנים בפרס ואחר כך כמה שנים בבומביי ובטורקיה, והוא גם כתב על התקופה הזאת בסיפורים שלו. רק שנים אחרי שהוא חזר, בשנת 68', הלכנו שנינו למשרד החינוך ולקחנו רשימת ספרים ולמדנו ביחד לבגרות אקסטרנית בכל המקצועות".

בראיון לפני ארבע שנים סיפר נקאש, שכלל לא היה חוזר מחו"ל לולא נזקקה לו אמו האלמנה. כשחזר למד הנהלת חשבונות, כדי שיוכל לעזור בפרנסת המשפחה. לאחר שקיבל תעודת בגרות ומגירותיו מלאו בכתבים שטרם הצליח להוציא לאור ("אני חושב שכמעט כל הספרים שלו היו כבר במגירה לפני שלושים שנה", אומר בלס), החליט לעבור לירושלים.

"הוא הגיע אלינו הביתה", אומר מורה, האדם שעזר לנקאש יותר מכל אחד אחר, גייס את הכסף להוצאה לאור של רוב ספריו, כתב להם הקדמות והמליץ עליו לפרסים. "אבי היה אדם אמיד וסמיר שמע עלינו שהיינו שכנים של המשפחה שלו בבגדד", מספר מורה. "בעצם הוא בא אל אבי כדי לבקש ממנו עזרה כספית, כדי להוציא לאור את הספר הראשון שלו 'אלח'טא' (הטעות). זה היה בשנת 71' והוא כבר היה בן יותר משלושים ואבא שלי שאל אותו: לכמה כסף אתה זקוק? הוא נקב בסכום ואבי נתן לו את העצה העיראקית הטיפוסית: לא יותר כדאי שתיקח את הכסף הזה ותתחתן, במקום לבזבז אותו על ספר בערבית שאיש לא יקרא?"

נראה שבסופו של דבר המציא אביו של מורה את הכסף וספרו של נקאש יצא לאור "ומיד אפשר היה לראות בו את הכישרון הגדול, כישרון המספר וכישרון הכתיבה והגאונות המילולית של סמיר נקאש", אומר פרופ' מורה. "אני כבר אז אמרתי לו, יש לך כישרונות נדירים, בלתי רגילים, כדאי לך לעבור לעברית, אחרת אצל הערבים תיחשב יהודי ואצל היהודים ערבי, כפי שאומנם קרה. אבל הוא אמר לי, ערבית היא שפת האם שלי, שבה ורק בה אני יכול להתבטא באופן מדויק, רק בה אני יכול להיות סופר. אמרתי לו, כרצונך, אבל חבל שגדולתך לא תוכר".

נקאש נרשם ללימודי פרסית ושפה וספרות ערבית באוניברסיטה, שם למד גם אצל מורה. כדי להתפרנס הוא עבד כעורך חדשות ברדיו בערבית והתגורר במעונות הסטודנטים, ואחר כך גם בדירה שכורה בעיר. במהרה התוודע גם מורה לאופיו הקשה: "הוא היה אמביציוזי כסטודנט ובעל ביטחון עצמי מופרז והוא רצה לנהל את הדברים ולהמציא את החוקים בעצמו. ביטחון עצמי מצד אחד הוא טוב, אבל מצד שני כשהוא מוגזם הוא פוגע, וזה בהחלט פגע בקריירה האקדמית שלו והיה בעוכריו.

"אני זוכר שאמרתי לו שכדאי שיכתוב את עבודת המאסטר שלו בעברית, כדי שאפשר יהיה לפרסם אותה ושאנשים יוכלו להגיב. הוא, בתגובה, שלח לי מכתב רשום, לא פחות, ובו כתב לי שנועץ עם ערכאות משפטיות ונודע לו שהוא יכול לתבוע אותי אם אנסה לאלץ אותו לכתוב את העבודה בעברית. זה הדהים אותי, אני חייב לומר, וכשפגשתי אותו אמרתי לו: עשה כרצונך, פשוט חשבתי על טובתך. ודרך אגב, הוא קיבל על עבודת המאסטר שלו ציון 'מעולה'. הוא היה אדם עקשן מאוד אבל מצד שני היה גם ידידותי מאוד, הוא התיידד בקלות רבה – בעיקר עם ערבים, והם העריצו אותו".

במשך שנים טען נקאש בראיונות שלא קיבל דוקטורט משום שהופלה באוניברסיטה בגלל מוצאו. פעם גם רמז שפרופ' דב נוי, מומחה מהולל לפולקלור, שם לו רגל, משום שהתקנא בגדולתו כסופר: "הוא אפילו שאל אותי למה אני צריך דוקטורט, הרי אני סופר ידוע בכל העולם שאנשים עושים עלי עבודות דוקטורט".

האמת, לדברי מורה, שונה לחלוטין. "אני הערצתי מאוד את המטען העצום של שירים וסיפורים ולהגים וחידות שהוא הביא עמו מעיראק, ותזכרי שהוא היה בסך הכל בן שלוש-עשרה כשהגיע. המטען שהצליח לצבור עד הגיל הזה מדהים ממש. אמרתי לו, לטעמי, אתה חייב לעשות דוקטורט על הפולקלור של יהודי עיראק. אני אהיה המנחה שלך מהצד של החוג לשפה וספרות ערבית, ואין כמו פרופסור דב נוי מומחה לפולקלור ולסיפור עממי, ולכן כדאי שהוא יהיה המנחה שלך מצד הפולקלור. אבל לסמיר היתה דעה אחרת. הוא רצה שמישהו אחר, שאפילו עוד לא היה דוקטור, ינחה אותו בפולקלור. אמרתי לו, ועדת הדוקטורט לא תאשר את זה. אבל הוא איכשהו ראה גם את זה כסוג של אפליה, במקום להבין שבעולם האקדמי ישנם כללים".

נקמתו של נקאש לא איחרה לבוא. הוא כתב ספר שכותרתו "מערומי האלים", "כשהאלים העירומים הם כמובן הפרופסורים באוניברסיטה ובהם גם אני", אומר מורה. "הרומן כתוב במבנה של 'יוליסס' של ג'ויס – 24 שעות מעזיבתו של הגיבור את האוניברסיטה ועד שהוא מגיע ללונדון, כשהכל כתוב בטכניקה של פלאש-בקים בתודעתו. הוא מתאר שם פגישה שאומנם התקיימה בינו לביני בשירותים של האוניברסיטה. והוא כותב שם: אמרתי לפרופסור, אני עומד להתחתן, תעזור לי למצוא עבודה בחוג כאסיסטנט. זה באמת היה כך ואני חשבתי שזה מאוד לא ראוי לבקש בקשה כזאת בשירותים, אבל בכל זאת אמרתי לו: אביא את הבקשה הזאת לידיעת מועצת החוג, וכך אומנם עשיתי, אבל מועצת החוג לא קיבלה את המועמדות שלו והוא, אחרי שנים, באיזה ראיון אמר ששמואל מורה וששון סומך לא רצו שיעבוד אתם ביחד, מכיוון שחששו מכך שהוא יודע הכל טוב יותר משניהם".

חלום על פרס נובל

נקאש אומנם כבר היה סופר ידוע בקרב משכילים ערבים בכל רחבי העולם. חמשת הספרים הראשונים שלו, שהתפרסמו עד לשנת 1980 – כולם בהוצאה פרטית ובמימונן של קרנות שמורה טרח להשיג בשבילו, הופצו בריכוזיהם של גולים עיראקים, לאו דוקא יהודים, באירופה וברחבי ארצות הברית, ולאחר הסכם השלום הגיעו גם למצרים. מאז כתב לא פחות משמונה ספרים נוספים, אומר מורה.

סגנונו המיוחד של נקאש הצמיח לו מיד מעריצים. "אין בנאדם כמוהו ששולט בדיאלקטים השונים, בלהגים שהיו נהוגים בבגדד", אומר מורה. "היה הלהג היהודי והלהג המוסלמי והלהג הנוצרי ולהגים של עניים ועשירים ולכל אחת מהקבוצות היה גם פולקלור משלה. והוא, שהגיע לכאן בגיל 13, הצליח בצורה כל כך מושלמת לקלוט את כל הלהגים האלה והפולקלור, וגם את כל הרובדים של השפה הערבית העיראקית, שהיו בה השפעות של הטורקית והפרסית והעברית והאנגלית. אז למרות שהוא כתב בערבית, חייבים להיות אסירי תודה על כך שלפחות הוא הסכים לכתוב את הדיאלוגים שלו בעיראקית-יהודית, שזאת לשון ערבית שבה היהודים דיברו מתקופתו של הארון אל-רשיד, כלומר במאה השמינית. השפה הזאת כבר נכחדה, וזאת הסיבה לכך שהספרים שלו הם גם אוצר לבלשנים והיסטוריונים של השפה הערבית".

הסיפורים של נקאש, אומר מורה, הם אוטוביוגרפיים ברובם, "אבל הוא נתן להם משמעות היסטורית פילוסופית. הוא היה מושפע מאוד מסופרי זרם התודעה, וספריו כתובים בזרם התודעה עם הרבה אבסורדים וסוריאליזם. הוא הושפע מג'יימס ג'ויס, וירג'יניה וולף, קפקא, סארטר וקאמי, שאת כולם קרא בתרגום לערבית. אני הכרתי בגדולתו וידעתי שהוא הגדול ביותר, לא רק בין היהודים העיראקים אלא גם בין כל הסופרים במדינות ערב".

כמה עשרות עבודות לתואר שני ודוקטורטים נעשו על יצירתו של נקאש בחוגים לספרות ולשפה ערבית בארצות רבות. "באוניברסיטאות בחו"ל מלמדים אותו", אומר אחיינו קובי יוסף, "אבל באוניברסיטאות בארץ לא".

ליטל לוי, הכותבת את עבודת הדוקטורט שלה בספרות השוואתית לאוניברסיטת ברקלי, פגשה את נקאש לפני ארבע שנים. "הגעתי לכאן כדי להתמחות בספרים של נקאש אצל פרופסור ששון סומך", היא אומרת. "פירסמתי מאמר אחד על נקאש וכיום אני עובדת על עוד מאמר. הוא סופר מיוחד מאוד. הוא מתאר את העולם בבגדד, עולם שנעלם כבר כשהיה ילד, כאילו הוא חי. מבחינה לשונית הסיפורים שלו עשירים בצורה שקשה לתאר, ומבחינת התכנים הוא מתאר חוויות שכבר היו אנכרוניסטיות בשנות ה-40 של המאה הקודמת. יש לו סיפורים סוריאליסטיים ופנטסטיים לגמרי, ולעומתם סיפורים סוציו-ריאליסטיים. יש לו גם סיפורים על שדים ורוחות ועל אמונות טפלות והוא מתעד פולקלור עשיר מאוד של עדות וארצות שונות".

"אחי היה אדם יודע-כל", אומרת רות ויגיסר, "והשליטה שלו בלהגים העיראקיים השונים הפכה את הספרים שלו לבלתי ניתנים לתרגום. הוא גם כתב בשפה פילוסופית וגבוהה מאוד. קשה מאוד להעביר לשפות אחרות את הרובדים הכל כך רבים שיש אצלו בשפה. אני עצמי תירגמתי בעבורו לעברית את 'יום שתבל הרתה והפילה בו'. מכיוון שאני רק מדברת ערבית, אבל לא קוראת, כי אני כבר נולדתי בארץ, הוא היה קורא לי ומסביר, ואני הייתי מתרגמת. בסופו של דבר אני חושבת שהתרגום הזה, שהופיע בספריית פועלים והוא התרגום היחיד של יצירתו לעברית, בכלל לא מעביר את הגדולה של הספר".

את הערצתה לאחיה ביטאה ויגיסר גם באתר האינטרנט שהקימה למענו לפני כמה שנים. באתר הזה, בין השאר, היא מזמינה את הגולשים להמליץ על אחיה לפרס נובל. הרעיון הזה היה מקובל כנראה גם עליו. "הוא היה בטוח שיקבל פרס נובל", אומר מורה. "הוא אמר לי את זה לא פעם, עוד כשהיה בירושלים. הוא אמר שהוא בטוח שהוא ראוי לפרס. אמרתי לו, נכון שאתה גאון, אבל מי ייתן לך פרס נובל? אתה יהודי-ישראלי שכותב בערבית. מטעם מי תקבל את הפרס?"

ערבית בתרגום לערבית

גם קוראי ערבית, ונקאש ידע זאת, זקוקים לתרגום משפת הלהגים לערבית. בכמה מספריו מחולקים עמודי הספר לשניים: בחלק התחתון תירגם נקאש בעצמו את הסיפורים לערבית ספרותית תקנית. אחיינו קובי יוסף, שמלמד בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב, אומר שאינו יכול לקרוא את ספריו של דודו בלי התרגום.

"אני הבנתי שגם לדוברי ערבית ואפילו ליוצאי עיראק הספרים שלו קשים מאוד לקריאה", אומר סמי מיכאל. "זוהי נוסטלגיה של ערבית בגדדית שנכחדה לחלוטין בתחילת שנות החמישים ואפילו יהודים שנשארו בעיראק עשר או חמש-עשרה שנים אחרי שנקאש עזב כבר לא דיברו בה. זוהי שפה היסטורית שדווקא השכבות הנמוכות, שגרו בשכונות העוני בבגדד, נאחזו בה. לקורא הערבי או הפלשתינאי הערבית הזאת נשמעת ונראית משונה מאוד, אבל על הנוסטלגיה כלפיה מתענגים גולים עיראקים, רובם לא יהודים, שהריכוז הגדול שלהם הוא באנגליה ובגרמניה וגם בוושינגטון".

כשנשאל פעם בראיון למוסף ספרותי מדוע הוא מתעקש להמשיך לכתוב בשפה כה מסובכת, השיב נקאש בתמימות: מדוע כשעושה כך סופר כג'יימס ג'ויס בספרו "יוליסס" עומד כל העולם ומצדיע לגאונותו, ואילו נגדו, נקאש, באים כולם בטענות.

"יום שתבל הרתה והפילה בו" זיכה את נקאש ב-1981 בפעם הראשונה בפרס ראש הממשלה לספרות ערבית. מאז זכה בפרס הזה פעמיים נוספות. "אנחנו, מהחוג לשפה וספרות ערבית, המלצנו עליו", אומר מורה. הבחירה לתת ליהודי את הפרס על ספרות ערבית עוררה פעם אחר פעם את זעמם של סופרים ערבים.

אבל גם הפרסים לא המעיטו את תחושת הקיפוח שלו. כדי להתפרנס עסק בתרגום ספרות ומסמכים מעברית לערבית. הוא תירגם לערבית את הסכמי אוסלו ואת "ארצי" של אבא אבן. "הוא תירגם אחד מהספרים שלי", אומר בלס. אבל כשהתבקש נקאש לתרגם את "ויקטוריה" של סמי מיכאל, "הוא ראה את זה משום מה כשהשפלה", אומר מורה. "הוא נזעק – איך יכול להיות שאני, ראש וראשון לסופרים היהודים העיראקים, אני הגדול מכולם, צריך לתרגם סופר פחות ממני?"

סמיר נקאש נישא בגיל 44, לויקטוריה. "אבל היו לו הרבה חברות קודם", אומרת אחותו סמירה. "הוא פשוט היה עסוק בכתיבה. הוא ראה את הייעוד שלו בכתיבה ובלהיות סופר". ויקטוריה נקאש סירבה להתראיין לכתבה וגם לא איפשרה לדבר עם שלושת הילדים שנולדו להם. "כל מה שיש לספר עליו כבר נכתב והסיפור שלי ושל הילדים אינו עניינו של אף אחד", אמרה בטלפון.

נקאש עצמו, בפעמים שבהן לא האשים את האוניברסיטה או את מדינת ישראל בכישלונותיו, נהג להאשים את אשתו. "היא גורם מעכב בהמשך התפתחותי והתקדמותי כסופר", אמר באחד הראיונות. "במשך שנות נישואי פירסמתי ספרים שכתבתי לפני שהתחתנתי, אבל לא הצלחתי כמעט ליצור אף יצירה ממשית במשך השנים הללו מאז הנישואים. אשתי לא מוכנה להשתתף בעול הפרנסה. הייתי מצפה ממנה שהיא תשאיר לי זמן פנוי כדי ליצור, כי זה מגשים את הווייתי".

החיים במחיצתו של גבר מר נפש שהתפרנס אך בקושי ובילה את זמנו במחשבות על בריחה מכאן, ודאי לא היו קלים לרעייתו ולילדיו. את ילדיו, בת ושני בנים, שלח נקאש לבתי ספר דתיים, אף שהוא עצמו היה חילוני, "אבל כמו כל יוצאי עיראק", מסבירה אחותו סמירה, "שמרנו על חגים ומנהגים. אצלו גם המסורת היתה קשורה לרומנטיקה. הוא היה רומנטיקן ובשבילו המסורת היתה געגוע לחיים כמו שהיו בבגדד לפני שעלה ארצה".

הבריחה ממצרים

אחד האנשים שנקאש שלח להם את ספריו היה הסופר המצרי נגיב מחפוז. "מחפוז התפעל מאוד מהספרים של סמיר נקאש", אומר מורה, "והם התחילו להתכתב ולהיפגש". נקאש החל לנסוע למצרים לעתים מזומנות. "בפעם הראשונה הוא נסע לשם ב-82' ופגש את נגיב מחפוז", אומרת אחותו רות. "באחת הפעמים הבאות הוא לקח גם אותי ופגשתי את מחפוז בקהיר, בקפה קליאופטרה, וזאת היתה חוויה בלתי רגילה".

נקאש התוודע שם לכל הסופרים הנחשבים שנהגו בו כבוד והערכה, וידידותו עם מחפוז העמיקה. כך עלה בדעתו הרעיון לעבור להתגורר במצרים. "בשנת 91' הוא לקח את הילדים הדתיים שלו, עם הכיפה, למצרים", מספר מורה. "הזהרתי אותו. אמרתי לו, הרי ידוע שהמצרים רואים בכל זר אויב ומרגל. אבל הוא אמר לי, שם מעריכים אותי מאוד. שם אני יכול לחיות מהספרים שלי כמו מלך. מה שקרה זה שאחרי שלושה חודשים הוא וכל המשפחה חזרו לכאן, כי המצרים כמעט עשו להם לינץ'".

"היה בו משהו מוזר", אומר סמי מיכאל. "כל החיים הוא רצה לחזור לעיראק, אבל בעצם הוא שנא ערבים שנאה עזה. יש אצלי מכתבים שמחמת כבודו אינני חושף, ובהם הוא כותב לי כמה הוא שונא ערבים. אבל למרות שהוא שנא ערבים הוא רצה לגור בעיראק, או ירדן, או מצרים. למזלו הגדול הוא היה פחדן ולכן לא נסע לעיראק או לירדן, וחזר ממצרים בגלל הפחד. לו היה אמיץ, היה מגשים את מאווייו ונהרג. הפחדנות השאירה אותו בחיים עד שבסופו של דבר נפטר משברון לב ואכזבה ומרירות נפש".

מורה אומר שהפחד גם גרם לכך שנקאש לא רצה לגור בישראל. "יש דבר כזה אצל יוצאי עיראק, פחד מנקמה", הוא מסביר. "עריפת הראשים שרואים שם עכשיו היא חלק מהמסורת העיראקית ודבר של יום יום בתרבות העיראקית, וסמיר היה משוכנע שהעיראקים, כמו גם שאר המדינות הערביות, לא ישלימו עם קיומה של ישראל ויבואו להתנקם ויחסלו את ישראל. באחד הסיפורים שלו הוא מתאר את בגדד כבית בושת והסרסורים הם סם האמריקאי והדב הרוסי. הוא אומר שם שהזונה היהודייה שרה התחילה לריב עם הזונה המוסלמית ולבסוף שני הסרסורים, האמריקאי והרוסי, חברו יחד נגד שרה הזונה היהודייה ונקמו בה. זאת כמובן אלגוריה, אבל זהו הפחד שקינן אצלו תמיד, פחד מנקמת הערבים שיביא לחיסולה של מדינת ישראל".

נקאש אמר בראיונות שונים שהעולם הערבי לא ישלים לעולם עם קיומה של ישראל, שהיא נטע זר מערבי בתוך עולם מזרחי. "גם אני דוחה את התרבות המערבית", אמר. "מדובר במאבק של תרבות רוחנית מול תרבות חומרית" וגם "הספרות הערבית הרבה יותר טובה מהספרות המערבית".

את הפתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני ראה בהקמת מדינה דו-לאומית בהנהגה פלשתינית, אך טען שלא יהיה מוכן לגור במדינה כזאת. "אני מעדיף לחיות במולדתי הראשונה, בעיראק, מאשר בישראל דו-לאומית בהנהגה פלשתינית, אם כי לא בעיראק של סדאם חוסיין" – משום שכתב "שני סיפורים סימבוליים" נגד משטרו והוא חושש מנקמתו.

לליטל לוי, שפגשה אותו רק פעם אחת, בסוף 2000, אמר: "אני ערבי-יהודי. קודם בעיראק הייתי עיראקי יהודי, וגם כאן בארץ אני עיראקי יהודי". היא הבינה ממנו שחלום חייו זה לברוח מהארץ. "זה היה קצת מצער לראות אותו", היא אומרת. "הוא חי בצניעות גדולה מאוד, כמעט בעוני, והיה סופר כל כך ידוע וחשוב בעולם הערבי".

אכזבה באנגליה

לפני שש שנים הודיע נקאש על כוונתו להשתקע באנגליה. כרגיל אצלו העניק באותה הזדמנות ראיונות לעיתונים ותיאר את מפח נפשו מהמדינה הציונית שמפלה את המזרחים: "אני מביט באחי, בני עדות המזרח, הם לעולם לא ירימו כאן את הראש. לעולם ישפילו אותם ויתייחסו אליהם כאל אזרחים סוג ב'". הוא הביע גם את אכזבתו מהממסד הספרותי, שלדעתו היה אמור להכיר בו "כנכס" ולא עשה זאת משום ש"הסופרים שזוכים כאן להערכה מגויסים כולם".

"הוא ביקש ממני שאמליץ עליו כמרצה בחוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת מנצ'סטר", אומר מורה. "אני כתבתי לו המלצה מצוינת, אבל הוא לא התקבל, כנראה בגלל שלא דיבר מספיק טוב אנגלית". כשבנו הצעיר הגיע לגיל 13 לקחו אותו הוריו לטיול בר מצווה באנגליה, וביקרו גם במנצ'סטר. הם התפעלו מהעיר וגילו שהיא זולה בהרבה למגורים מאשר לונדון. "תוך שמונה ימים מצאתי בית", סיפר נקאש ל"מלאבס" ב-2002, בראיון האחרון לפני נסיעתו. "אומנם ישן, אבל גדול. יש לו גם גינה".

העיתון "אל-מואתמר" (הקונגרס), ביטאונם של גולים עיראקים בלונדון שהתנגדו למשטרו של סדאם חוסיין, הציע לנקאש עבודה. "הוא כתב טור בעיתון ולפעמים כתב דברים אנטי ישראליים וגם סיפורים שהראו את היהודים באור שלילי", אומר מורה. "וזה למרות שהוא דווקא היה יהודי מסור מאוד ליהדות. כנראה שהוא העדיף את התמימות והכנסת האורחים, שלדעתו איפיינה את הערבים, ולכן העדיף ערבים. כשהזמינו אותו אמרו שיתנו לו משכורת חודשית טובה והוא ראה בכך הזדמנות לשפר את המצב הכלכלי של המשפחה. בסוף כמובן הוא התלונן אצלי במכתבים שמקפחים את שכרו ומשלמים לו רק 600 לירות סטרלינג בחודש, כך שגם מבחינה כלכלית זאת לא היתה החלטה נבונה ואשתו נאלצה לעבוד במנצ'סטר כדי לעזור בפרנסת המשפחה".

לפני כשנה וחצי, כשעיראק נכבשה ומשטרו של חוסיין הופל, נסגר העיתון והמערכת כולה עברה לעיראק. "הציעו גם לסמיר להצטרף", אומר מורה, "אבל הוא פחד לחזור לעיראק. כל הדיבורים שלו על חזרה לעיראק היו יותר במישור של פנטזיה וגעגוע". נקאש נשאר עם משפחתו במנצ'סטר, מחוסר עבודה. מורה אומר שהוא ראה כבגידה את העובדה שחבריו לעיתון השאירו אותו לבדו. במשך כשנה תמכו במשפחה גולים עיראקים אחרים, וכשהגיעה עד פת לחם נשבר נקאש והחליט לחזור לישראל, כדי שיוכל לפחות להסתייע בקצבת הביטוח הלאומי. שוב לוותה הנסיעה לכאן בתחושה של השפלה.

לפני כחודשיים חזרו נקאש ובני משפחתו לביתם שבשכונת עמישב. לראשונה בחייו גילה, כך אמר לידידה שלו, שאין כישראל מתאימה למגוריהם של יהודים. "היא סיפרה לי את זה בהלוויה", אומר מורה. "נעצבתי מאוד אל לבי, כי אני רואה את סמיר נקאש כגיבור טראגי. כמו גיבור הסיפור 'האדרת' של גוגול, בכל פעם שהחיים מזמנים לו משהו שהוא רוצה, הדבר הזה נלקח ממנו. הוא מעולם לא השלים עם העלייה לישראל וכל חייו ערג לשוב לחיות בעיראק. והנה, כשכבר השלים עם החיים בישראל, נפטר פתאום ועכשיו גם הודיעה ממשלת עיראק שהיא מחלקת דרכונים ליהודים שעזבו אותה. זה הרי היה חלומו של סמיר, לחזור ולהיות אזרח עיראקי".

הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "הארץ" מאת נרי ליבנה (03.08.2004)

תגובה אחת

מתויק תחת כללי, עיתונות

ששון סומך: ספרות ללא קהל – על סופרים יהודים כותבי ערבית בישראל

סמיר נקאש מתוך הסרט

סמיר נקאש מתוך הסרט "שכח מבגדד"

סופרים יהודים כותבי ערבית בישראל

בספרות העברית הישראלית פועלים היום סופרים אחדים שהחלו את דרכם בכתיבה בלשון הערבית. ביניהם, פרוזאיקונים בולטים כסמי מיכאל ושמעון בלס ומשוררים כשלמה זמיר ויואב חייק. יש גם סופרים שמעולם לא כתבו, אמנם, בערבית, אך התרבות והלשון הערבית מצויים בשורש חינוכם וגידולם. מביניהם אזכיר את אמנון שמוש, אלי עמיר, יצחק גורמזאנו-גורן, פרץ-דרור בנאי.

מרבית הסופרים והמשוררים הללו הגיעו לישראל מארצות ערב בשנותיה הראשונות של המדינה, במיוחד בתקופת העלייה ההמונית מעירק בשנים 1950-1951, שהביאה ארצה אלפי צעירים יודעי-ערבית ואוהבי ספרות ערבית; וביניהם – רבים שראו את עצמם קשורים קשר בל-יינתק עם הלשון והתרבות הערבית, ואילו זהותם היהודית התבטאה בחו"ל בעיקר בקשר משפחתי וקהילתי, ולפעמים – דתי. הללו היוו פוטנציאל להעשרת תרבותה של ישראל ביסוד ערבי-מזרח-תיכוני שורשי, ובחלקם הצליחו לעבור את מחסום השפה ולהרים את תרומתם הייחודית לספרות העברית בחמישים שנות המדינה.
נכון שגם בתקופת הישוב, לפני קום המדינה, נמצאו בעולמה של הספרות העברית סופרים בעלי שורשים תרבותיים ערביים, ובהם יהודה בורלא, יצחק שמי, שושנה שבבו ומרדכי טביב. אולם איש מבין אלה לא ראה את עצמו, בזמן מן הזמנים, כסופר ערבי. ואם ניסה מי מהם לכתוב בערבית, היה זה, בראש ובראשונה, בהקשרים פובליציסטיים. הספרות הערבית לא היתה מערכת שממנה ניזונה יצירתם, ואל מחוזותיה לא שאפה להגיע.

שונים מהם יוצרים כסמי מיכאל וכשמעון בלס. הם אמנם חדלו, או כמעט חדלו, לכתוב ערבית כעשר שנים לאחר הגיעם ארצה, אבל לא התרחקו מהספרות הערבית גם כאשר עברו לכתוב עברית. בשנות השמונים תרגם סמי מיכאל לעברית את היצירה החשובה ביותר בפרוזה הערבית החדשה – הטרילוגיה של נגיב מחפוז (בית בקהיר), ושמעון בלס לימד עד לאחרונה ספרות ערבית באוניברסיטת חיפה. קשריהם עם הספרות הערבית השפיעו, ללא ספק, על כתיבתם העברית, והרקע הערבי קיים בחזית יצירתם – עד כי מחבר מצרי, אמין אל-מהדי, העיר בקוראו את הרומן ויקטוריה של סמי מיכאל, כי זוהי ספרות ערבית בלבוש עברי. מובן שאפיון זה יתאים ליצירה העברית שכתבו סופרים פלסטינים שבחרו לכתוב בעברית ובהם אנטון שמאס ונעים עריידי; אך הם נמנים עם מעגל יצירתי שונה מהנדון פה.
בצד הסופרים שעברו לכתוב בעברית – הוסיפו אחדים מן הסופרים יוצאי ארצות ערב לכתוב בלשון אמם, ולא רצו (או לא יכלו) לעבור לכתיבה בעברית. להלן אתאר בקווים כלליים את עולם היצירה של סופרים אלה, שביניהם נמצאים, ללא ספק, יוצרים ברוכי כשרון ושופעי יצירה, וישראל רשאית בהחלט לראותם כבשר מבשרה.

***

שמעון בלס מתוך הסרט

שמעון בלס מתוך הסרט "שכח מבגדד"

מי הם הסופרים הבולטים שביניהם, ובמה מתאפיינת כתיבתם? מי הוא קהל קוראיהם? ראוי לציין תחילה, כי חרף עושרה וגיוונה של היצירה הנידונה כאן, היא קיימת בחלל ריק, ולמעשה איננה מופנית לקהילת קוראים מוגדרת. ניתן לומר בהגזמה כלשהי שזוהי ספרות של סופרים ללא קהל קוראים. אמנם קיימת בארץ ספרות ערבית פלסטינית, שאליה השתייכו ומשתייכים סופרים כאמיל חביבי, סמיח אל-קאסם ומישל חדאד, ואם תרצו – גם ראשד חוסיין ומחמוד דרויש, שעזבו את מדינת ישראל בשלב כלשהו. אולם זוהי ספרותה של הקהילה הפלסטינית בישראל; וקהילה זאת אינה רואה בכתיבתם של יהודים בארץ חלק אינטגרלי מעולמה. נכון שבשנותיה הראשונות של המדינה חיזקו הסופרים שהגיעו מעירק את הספרות הערבית המקומית, שהיתה עדיין חלשה ונתונה בהלם ה"נכּבָּה" הפלסטינית. אולם בתוך עשר שנים או קצת יותר, נתפרדו דרכי הכותבים ערבית, וכאמור, רבים מהיהודים שביניהם עברו לעברית; ואלה מביניהם שנותרו בגבולות הלשון הערבית גם הם התרחקו ממערכת הספרות הפלסטינית. לא כאן המקום לפרט את הנסיבות החברתיות והתרבותיות שיצרו וליוו את ההיפרדות הזאת, ואסתפק באזכור ההקשר התמטי: בו בזמן שהלכה והעמיקה במיעוט הערבי בישראל ההכרה הפלסטינית, ובמרכזה נושאים כגון "האדמה" ו"העם שנקרע לגזרים", הרי הסופרים היהודים כותבי הערבית התמודדו עם נושאים שונים לחלוטין, כפי שנראה בהמשך.

קהל הקוראים של הסופרים היהודים-ערבים הלך והצטמק, הלך ונעלם. תחילה הם איבדו את הקהל הפלסטיני, ואחר כך את הקהל היהודי-ערבי עצמו, משום שאצל אלה האחרונים התמעט העניין בלשון הערבית ובספרות הנכתבת ערבית. כך נותר הסופר היהודי-ערבי בארץ בבדידות מזהירה. פָן נוסף של בדידות זו הוא העדר מסגרות של מו"לות ערבית בארץ (וזה נכון גם לגבי סופרים פלסטינים בישראל, שגם לרשותם אין מנגנונים של הוצאה לאור במובנה המקובל של המילה). הסופר הכותב ערבית בארץ נאלץ להדפיס את ספריו בכספו שלו. לא זו בלבד שאין הוא מקבל שכר סופרים, אלא הוא מוציא את מיטב חסכונותיו על הדפסת ספריו; ובשל העדר רשתות הפצה וחנויות שימכרו את ספרו  – נאלץ הוא לשמש גם מוכר ספרים, אם אכן יש מי שיקנה.

והגרוע מכל – הספרות הנכתבת בערבית על ידי סופרים יהודים לא זכתה לתהודה ביקורתית מתאימה ואין סביבה "חיים ספרותיים" (כגון עיתונות ספרותית, מועדוני תרבות, אגודת סופרים, וכד'). נחמה פורתא נזדמנה לסופרים אלה בשנים האחרונות, בדמות מזרחנים ותלמידי-מחקר המקדישים מחקרים לכתיבתם, אם כחלק מהספרות הישראלית ואם כחלק מהספרות הערבית, כגון ספרה של החוקרת האמריקאית ננסי ברג, שהופיע בארה"ב בשנת 1996, על הסופרים היהודים-ערבים בארץ. באחרונה ניכרת התעניינות כלשהי בחומר הזה, בעולם הערבי, וביתר שאת – בקרב עירקים גולים באירופה (רומן אחד של הסופר סמיר נקאש, שעוד ידובר בו כאן, הופיע בגרמניה בהוצאה ערבית-עירקית בשנת 1991). אולם עדיין רחוקים הסופרים האלה מלזכות במלוא החשיפה והעניין שכתיבתם ראויה להם.

FORGET BAGHDAD – Trailer – הסרט "שכח מבגדד" שהתחקה אחרי סופרים עיראקיים שהיגרו לישראל


***

שלום דרויש

בהמשך אני רוצה לשרטט בחופזה את הקריירה הספרותית של ארבעה פרוזאיקונים יהודים כותבי-ערבית, כולם יוצאי עירק ותושבי ישראל, שהם, ללא ספק, הבולטים והמעניינים בהקשר שלנו. בהזדמנות אחרת אדון בכתיבתם של משוררים יוצאי ארצות ערביות שאף הם הוסיפו לכתוב ערבית בארץ.

הראשון הוא שלום דרויש, שנולד בעירק בשנת 1912 והגיע ארצה עם שאר עולי בבל המודרנית. דרויש נפטר בשיבה טובה בחיפה בשנת 1998, והוא אחד הסופרים היהודים הערבים שהותירו חותם אישי ברור בקורות הספרות הערבית החדשה בכללותה. שני קובצי הסיפורים שהספיק לפרסם בבגדד, בני חורין ועבדים ב-1941 ואנשים כלשהם ב-1948, נחשבים בעיני כותבי תולדות הספרות הערבית כראשיתו של הריאליזם בפרוזה העירקית המודרנית; ואכן דרויש התמודד בסיפוריו העירקיים עם חיי היום-יום של האדם הבגדדי, מתוך השקפה חברתית ביקורתית ובראייה אירונית של החוויה האנושית, אירוניה שהשתקפה הן בסגנון הכתיבה והן במבנה הסיפורים. יסודות אוטוביוגרפיים מצויים בסיפורים אלה, אבל אין יהדותם של הגיבורים (אם אכן יהודים הם) מופגנת, והדיאלקט המיוחד של יהודי בגדד אינו משמש בפי גיבוריו של דרויש – כל זאת, כנראה, מחשש תיוג כתיבתו כספרות קהילתית או עדתית. דרויש ובני דורו שאפו דווקא להיחשב כחלק מההתעוררות הלאומית-תרבותית של עירק המודרנית, ולא כהמשך של עולם ה"מילֶטים" (עדות עצמאיות על פי השתייכות דתית, כפי שהיה נהוג בתקופה העות'מאנית).
ניסיון ההשתלבות נכשל או הוכשל בתוקף התגברותו של הסכסוך הערבי-ישראלי, ושלום דרויש עלה ארצה עם שאר יוצאי עירק ב-1951. בארץ ניסה להוסיף ולכתוב, אך יבול יצירתו כאן היה דל יחסית. ב1976- הפיע קובץ קטן בערבית, של סיפורים כאלה, הנושא את השם ביצת התרנגול. יותר מאוחר ניסה דרויש לכתוב בעברית, ואפילו פרסם נובלה עברית בשנת 1986 בשם פ'ריים, פ'ריים (הוצאת בימת-קדם) אבל ספר זה לא זכה להתקבלות כלשהי בעולם הספרות העברית, אולי בשם האופי הספרותי הריאליסטי-הישיר שבשנות ה-80 לא היה קביל במערכות הספרות הישראלית.
***

אנואר שאול

סופר אחר שזכה למוניטין בארץ-מוצאו, עירק, הוא אנואר שאול, יליד 1904. שאול, בוגר בית הספר אליאנס, היה מראשוני המתרגמים הספרותיים בעירק, וכתב שירה וסיפורת עוד בשנות ה-20. אולם עיקר חשיבותו בהקשר העירקי טמון בעובדה שבשנות ה-20 וה-30 ערך שני כתבי-עת ספרותיים "אל-מצבאח" ("המנורה") ו"אל-חאצד" ("הקוצר"). זה האחרון היה שבועון חלוצי וחדשני בנוף הספרות העירקית של אז. עמודיו נפתחו לפני סופרים עירקים בני כל העדות ובלטו בהם הכותבים היהודים, אך לאו דווקא בהקשרים עדתיים-ייחודיים, אלא כחלק מתרבות כלל-עירקית. אנואר שאול נשאר בבגדד לאחר צאת רוב-רובם של יהודיה והגיע ארצה בשנת 1971 – כלומר כעבור עשרים שנה. בישראל כינס ופרסם את שיריו בערבית, וכן כתב ופרסם בשנת 1980 אוטוביוגרפיה מופלאה בשם סיפור חיי בארץ הנהריים (בערבית, לא תורגמה עד כה לעברית). זהו ספר פשוט אבל לא פשטני, חוויתו של היהודי-הערבי  בחמישים השנים הראשונות של המדינה העירקית נפרשת לפנינו ברוחב יריעה עשיר וברצף כובש. כאן אתה פוגש את אנואר שאול, שנולד למשפחת שייח' ששון, בעיר השוכנת לשפת נהר פרת, למד במקום שבו שרו אבות אבותינו את השיר "על נהרות בבל" העצוב, דרך עיצובו וחינוכו, התערותו בתרבות הערבית והעולמית, שאיפותיו ואהבותיו, עלייתה וירידתה של האופציה העירקית-הערבית של אנואר שאול ורבים מבני דורו. האכזבות הרבות שהיו מנת חלקו מאז שנות ה-40 ועד עלייתו ארצה – וגם לאחר העלייה – לא הפכו את אנואר שאול לאדם מר נפש או מתוסכל. ואכן, התקווה לעתיד יפה וליחסי שלום של ארצו החדשה עם שכניה הערבים מפעמת בספרו עד עמודי האחרונים. אנואר שאול נפטר בקיראון שליד תל-אביב, בשנת 1984 והוא בן 80.

***

יצחק בר-משה

יצחק בר-משה הסופר השלישי בסקירתי, יצחק בר-משה, נולד בעירק בשנת 1927 וחי בה עד עלותו לארץ, בגיל 22. בעיר הולדתו, בגדד, ניסה את ידו בכתיבה אבל רק בארץ פנה לעיתונות ולספרות, והפך לעורך ראשי של העיתון היומי הערבי הממשלתי למחצה: "אל-אנבּא", שהחל להופיע אחרי מלחמת 1967. קובץ סיפורים קצרים ראשון שלו, מאחורי הגדר הופיע בשנת 1972, ואחריו באה שורה ארוכה של סיפורים וחיבורים כמו-אוטוביוגרפיים, כולם כתובים ערבית. עיקר כתיבתו האוטוביוגרפית עוסקת בחוויה העירקית, ובספרויציאת עירק[1] שהופיע בשנת 1974, הוא מספר במחרוזת אנקדוטות קצרות, דיאלוגיות במבנן, את סיפור התחסלותה של הקהילה היהודית עתיקת היומין של בגדד. לאורך הספר הזה, וכן בכתיבתו האוטוביוגרפית האחרת של בר-משה, שולטת נימה עצובה משהו ותחושת אכזבה מידידי נעוריו המוסלמים (שלו ושל דורו בכלל) שלא פעלו ביתר נחישות לחזק את חבריהם היהודים בעיתות פורענות; אבל בכללה ניכרת  בכתיבתו של  בר-משה אופטימיות, ומפעמת תקווה לעתיד טוב לאזורנו.
***

סמיר נקאש

שונים בתכלית השוני סיפור חייו ודרכי כתיבתו של הסופר האחרון – סמיר נקאש, המעניין והפורה מבין כל הסופרים היהודים הכותבים ערבית כיום. סמיר נקאש, יליד 1938, הגיע ארצה עם העלייה הגדולה בהיותו בן 13, ולכאורה יכול היה להתערות בחייה המדינה הצעירה; אבל לא אדם שיגרתי הוא נקאש. הוא סירב להתמסר לתרבות וללשון העברית, והתעקש להיות סופר יהודי-ערבי בציון. עד כה פרסם למעלה מ-15 ספרים גדושים, שכל אחד מהם הוא בבחינת חידוש מרשים. רוב סיפוריו מתארים את החוויה הבגדדית (והוא אכן מכנה כמה מיצירותיו "סיפורים עירקיים" או "רומן עירקי"), אך לא בהכרח בסגנון אוטוביוגרפי ישיר: אלא בדרכי סיפֵר מודרניות במפורש. מערכות היחסים בתוך החברה היהודית בעירק, ובין היהודים לשכניהם המוסלמים, מעוצבות באמצעי נראציה לא-רגילים, לעיתים בסגנון הגובל באבסורד ובחוסר שפיות; אבל תמיד תוך הקפדה על דיוקי הפרטים ושחזור הלשון המקורית לדקדוקיה. ליהודים של בגדד היה, כידוע, דיאלקט משלהם, השונה למדי מהדיאלקט של הרוב המוסלמי, ונקאש משתמש בעושר הדיאלקטי הנוצר בחוויה הבגדדית במגע הבין-עדתי והבין-להגי, כדי להעביר את מלוא המתחים הנפשיים של גיבוריו היהודים והמוסלמים.
אולם עולמו הפנימי של נקאש שונה בתכלית מעולמם של אנואר שאול, שלום דרויש ובר-משה. מדובר בחזות קודרת, קשה, מסוכסכת וחסרת-תוחלת. אמנם יש בתמונת העבר הבגדדי רגעים של אושר והרמוניה, אבל ההווה והעתיד קודרים לחלוטין. קדרות זו בולטת במיוחד בסיפוריו המתרחשים – בחלקם או בשלמותם – בארץ, כגון בסיפור "ליל ערבה" וברומן שלו מבושי המלאכים – יצירה פנטסטית, המתארת לכאורה מדענים השקועים בחקר חיי המין של המלאכים, והכוללת ביקורת קשה על  החיים והתרבות בארץ.
אולם, ייחוד יצירתו של נקאש הוא בכך שעיסוקה בפרטים "אנתרופולוגיים", החוצים את גבולות הזמן והמקום, ומתמודדים עם הטרגדיה האנושית הכוללת, דרך הפריזמה הייחודית של צופה יהודי-ערבי. כזה הוא המקרה של סיפורו "יום שבו הרתה תבל והפילה", הכלול בקובץ שתרגמה אחותו, רות נקאש, ושנקרא כשם הסיפור הזה. הדמויות הראשיות בסיפור זה הם יהודים עירקים, העושים את יום הכיפורים בבית הכנסת של קהילת הבגדדים, בעיר בומביי שבהודו. לאורך היום אנחנו חווים את עולמם המבועת והנואש של הגיבורים שאול הלל ויצחק עידא. הסיפור כתוב בסגנון שאפשר לתארו כזרם התודעה הרב-קולי. דחיסותו הטקסטואלית מקשה על הקורא לעקוב אחר כל פרטי הביוגרפיות של שני הגיבורים.

אבל התמונה הכללית ברורה לחלוטין: המחנק והייאוש הם היסודות המפעפעים בכל משפט ומשפט ביצירה, אפילו בשם הסיפור, שבו משחק הסופר על הביטוי "יום הרָת עולם", אולם ההריון סופו הפלה ונפילה קיומית, סוף שאינו בלתי צפוי, בעולמו הספרותי של נקאש. [2]
יצירתו הענפה של סמיר נקאש לא זכתה להיתרגם לעברית אלא במידה מועטה, והיא בהחלט ראויה להיות נחלתו של הקורא הישראלי הכללי. אני מודע לקושי הגדול שאורב לכל מי שינסה לתרגם את הטקסטים האלה, המפותלים והרב-להגיים, ללשון כלשהי, ובפרט לעברית, שאין בה דיאלקטים או תת-דיאלקטים. אבל בהחלט זכאי נקאש להופיע במלוא עוצמתו בקרית-ספר שלנו, וזאת חרף העובדה שמעולם לא שאף לראות את עצמו כסופר ישראלי. חזות עולמו הקשה, המתעתעת, מזכירה לעיתים את קפקא, והמעיין השופע של כתיבתו יכול לפרנס גדוד של מבקרים ספרותיים.

***

כאמור, התמקדתי בסקירה זו בכותבי פרוזה בלבד, ולא כללתי בה משוררים כותבי-ערבית. היו רבים כאלה; ולפחות אחד מהסופרים שנדונו כאן, אנואר שאול, כתב שירה ופרסם דיואן מרשים הכולל את שירתו.
דומה שאכן חלף-עבר העידן שבו קמו סופרים יהודים-ערבים ששאפו להצטרף לשורות ה"נַהָדה" (כלומר ההתעוררות התרבותית הערבית), ולתרום את תרומתם לגוף היצירה הערבית המודרנית. נוכחותם בישראל של שניים או שלושה סופרים יהודים כותבי ערבית אינה משנה, בשלב זה, את העובדה ששוב אין סופרים אחרונים אלה פועלים בתוך מערכת היצירה הערבית. יצוין שהסופרים היהודים-ערבים שנדונו בסקירה זו נבדלים מסופרי "תור הזהב" של ימי-הביניים בעולם האיסלאם, כלומר מבני תקופתם של רס"ג, הרמב"ם, הנגיד והלוי. הללו כתבו שירה עברית ופרוזה עיונית בערבית-יהודית (ערבית באותיות עבריות); וככל שהשפעת התרבות הערבית-איסלאמית היתה דומיננטית ביצירתם, הרי הם כיוונו את כתיבתם לקהיליות היהודיות דווקא, ולא לקהל התרבות הכללית של זמנם. הסופרים היהודים-ערבים של הדורות האחרונים היו ביסודם סופרים מודרניים, חילוניים, [3] שניסו, במידה רבה, להתקבל כיוצרים שווי-מעמד בספרות הערבית החדשה. אחדים אכן התקבלו, אולם רבים אחרים, ובהם סופרים מעולים, נשארו תלויים על בלימה.
יציאתם של הסופרים הערבים-יהודים מהתמונה אירעה הן בשל העימות האלים והממושך בין הציונות ובין הלאומיות הערבית, והן בשל יציאתם של בני הקהילות היהודיות-ערביות ממרחבי התרבות הערבית והשתקעותם בישראל ובארצות אחרות באירופה ובאמריקה. אולם ייתכן שהפרץ נִבעה קודם לכן, באמצע שנות ה30-, עם התגברות התעמולה הנאצית בניצוחו של פון גרובה, שגריר גרמניה בבגדד, כפי שמזכיר לנו שוב ושוב אנואר שאול באוטוביוגרפיה שלו סיפור חיי בארץ הנהריים.[4]


[1] גירסה עברית של ספר זה הופיעה בירושלים בשנת 1977 בתרגומו של ניר שוחט. ספר נוסף מיצירתו של בר-משה, בית בבגדד, הופיע אף הוא בירושלים בשנת 1982 בתרגומה של חניתה ברנד.

[2] כמה מסיפוריו של נקאש תורגמו לעברית ונכללו בספר ביום שבו תבל הרתה והפילה, תרגמה לעברית: רות נקאש, הוצאת ספרית פועלים, ת"א 1985.
[3] על חילוניותה המובהקת של היצירה הערבית-יהודית הזאת ר': “Two Iraqi Jewish Short Story Writers”, Emil Marmorstein
Jewish Journal of Sociology. Dec. 1959.
[4] גם בארצות ערביות אחרות, ובעיקר במצרים, קמו בעידן המודרני יהודים שכתבו ערבית; אך היקף יצירתם והמגוון שלה אינם משתווים למה שמצאנו בעירק. אחרון הסופרים היהודים-ערבים במצרים, הקראי מוראד פרג, שנולד בשנת 1866, נפטר בעיר הולדתו קהיר בשנת 1956. תלמידו מוריס שמאס (נולד ב-1930) עלה ארצה ופעל בתחומי התרבות הערבית במסגרת שידורי ישראל בערבית. בשנת 1979 פרסם בארץ בערבית קובץ סיפורים מהווי יהודי קהיר בשם שייח' שבתאי וסיפורים משכונת היהודים. שמאס פרסם גם קובץ שירים בערבית, שבע שיבולים דקות (1985).

השארת תגובה

מתויק תחת כללי