קטגוריה: עיתונות

סמיר מי?

cc: ויקיפדיה

אחד האנשים שנקאש שלח להם את ספריו היה הסופר המצרי נגיב מחפוז (בתמונה). "מחפוז התפעל מאוד מהספרים של סמיר נקאש", אומר מורה, "והם התחילו להתכתב ולהיפגש". נקאש החל לנסוע למצרים לעתים מזומנות. "בפעם הראשונה הוא נסע לשם ב-82' ופגש את נגיב מחפוז", אומרת אחותו רות. "באחת הפעמים הבאות הוא לקח גם אותי ופגשתי את מחפוז בקהיר, בקפה קליאופטרה, וזאת היתה חוויה בלתי רגילה".

הסופר הגאוני סמיר נקאש גר רוב חייו בפתח תקווה, הרגיש עיראקי-יהודי, כתב בערבית וחלם על שיבה למולדתו

הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "הארץ" מאת נרי ליבנה (03.08.2004)

לפני חודש מת בפתח תקווה הסופר סמיר נקאש, בגיל 66, לאחר שלקה בהתקף לב. נקאש, יהודי עיראקי שכתב בערבית, היה סופר שגדולתו הוכרה על ידי חוקרים ואנשי ספרות, אך רק מעטים קראו את כתביו. שבועיים לפני מותו שב לכאן ממנצ'סטר, לכאורה ככל ציוני טוב, וגופתו נטמנה באדמת ישראל. אבל נקאש מעולם לא היה ציוני, את מרבית שנותיו בילה כשלבו מלא כיסופים לארצות אחרות, ונפשו כמהה לברוח מכאן. את הציונות ראה כתנועה גזענית אנטי מזרחית, ואת ישראל כמדינה שמתנכרת למי שאינם שייכים לממסד האשכנזי או מתגייסים מרצון למענו.

"כל החיים שלו הוא היה במאבק למצוא לו קוראים", אומר הסופר סמי מיכאל. "מאבק שנידון מראש לכישלון בגלל עיקשותו והתעקשותו להמשיך ולכתוב בערבית". חברו הטוב של נקאש ומורהו, פרופ' שמואל מורה, אומר ש"סמיר היה שולח, ועוד בדואר רשום וכמובן ללא בקשת תשלום, את הספרים שלו לכל ערבי שאמר לו שלום ברחוב וככה הוא השיג לעצמו קוראים".

נקאש שחי רוב חייו בשכונת עמישב בפתח תקווה, קרוב מאוד למקום שפעם עמד בו אוהל המעברה שאליה הובא כילד בן 13 עם משפחתו, מעולם לא כתב בעברית. כל שלושה-עשר הספרים שהוציא לאור, רובם בהוצאה עצמית, נכתבו בערבית, ולא סתם ערבית ספרותית תקנית שכל קורא ערבית יכול להבינה, אלא בעגות שונות המכונות "להגים", שכבר כשהיה נקאש נער החלו להיעלם מן העולם. זאת הסיבה לכך שגם עכשיו – לאחר שהעיתונות הערבית ואתרי האינטרנט הערביים מלאו במאמרי הספד ושבח מופלאים ליצירתו, כשהם מצטטים שוב ושוב את דבריו של נגיב מחפוז על נקאש, "אחד האמנים הגדולים ביותר בכתיבה בערבית" – אין לצפות לכך שיצירתו הספרותית תזכה לעדנה אחרי מותו. "סביר להניח שבעוד עשר, עשרים שנה, כבר לא יימצא אף אחד שיבין את השפה שלו", אומר בצער הסופר שמעון בלס. "וזה חבל מאוד. הוא סופר בעל כישרון יוצא מן הכלל".

נקאש מעולם לא רצה לחיות כאן, בוודאי לא להשתלב בחברה הישראלית. "הם השפילו אותנו עד עפר", אמר לפני שש שנים בראיון לשבועון "מלאבס". "כבר בימים הראשונים רצינו לחזור הביתה". הוא סיפר שהוריו הבינו את הטעות שעשו כשהחליטו לעלות ארצה בשנת 51', ופנו למשרד הפנים כדי לבקש שינפיקו להם דרכונים. "הפקיד אמר לנו, 'אין לכם שום דרכון. אתם נשארים פה, ותחזרו הביתה מיד'", סיפר נקאש.

השאיפה למצוא לעצמו מקום מגורים אחר לא נטשה אותו מאז. את עצמו הגדיר עיראקי-יהודי. שוב ושוב הצהיר על עמדות אנטי ציוניות והיה מוכן לפרסמן גם בעיתון הגולים העיראקים "הקונגרס", שיצא לאור באנגליה עד תחילת הפלישה האמריקאית לעיראק. "אין ספק שהוא היה בנאדם עם מנגנון של הרס עצמי", אומר סמי מיכאל. "את רואה את זה גם בעצם הבחירה שלו לכתוב בערבית. בשונה ממני ומשמעון בלס, שהגענו מעיראק מבוגרים יותר וכבר היינו סופרים ולמרות זאת הסתגלנו לכתיבה בעברית, הוא הגיע ארצה ילד והיה יכול להסתגל בקלות לכתיבה בעברית. ולא שהוא לא ידע עברית: הוא דיבר עברית היטב וקרא עברית, אבל לכתוב הוא לא היה מוכן".

נקאש נולד ברובע היהודי בבגדד, בן בכור לבעל עסק לחלקי חילוף ולאחות מיילדת. אחריו נולדו להוריו עוד חמישה ילדים, שהצעירה שבהם, רות ויגיסר, כבר נולדה בישראל. "בעיראק היו לנו חיים טובים מאוד", אומרת אחותו, סמירה יוסף. "היה לנו בית עם אחד-עשר חדרים ומשרתים, ולמדנו בבתי ספר טובים".

סמי מיכאל אומר שהחיים ברובע שבו חיה משפחת נקאש "היו סגורים ומסוגרים בסימטאות. המאה העשרים ובגדד המודרנית לא הגיעו לשם, ואת יכולה לראות את זה גם בסיפורים של סמיר נקאש. בגדד שאני ושמעון בלס וששון סומך מדברים עליה שונה מהבגדד שסמיר נקאש מדבר אודותיה".

"הוא היה גדול ממני בשנה וחצי ואני הערצתי אותו", אומרת האחות סמירה יוסף. "הוא היה גיבור ילדותי ומשוגע על ספרים. מגיל צעיר מאוד הוא היה רואה ספרים ומשתגע, אספן ספרים, הוא היה מהופנט מספרים. שנינו קראנו ביחד ספר על מארי קירי והוא חלם להיות מדען ולהמציא את שיקוי החיים, ואני חלמתי להגיע לפאריס וללמוד בסורבון. אני הלכתי אחריו לכל מקום וכשהוא הלך לבית ספר כל כך בכיתי, עד שהורי שלחו גם אותי ולמדנו באותה כיתה במשך תקופה. אחר כך הפרידו בינינו".

הבריחה ללבנון

ואז החליטה המשפחה לצאת מעיראק. "למה עלינו? כולם עלו אז", אומרת סמירה יוסף. "היתה עלייה המונית וזה היה מאוד מאוד טראומטי". אחיה הבכור ראה את העלייה לא כ"בחירה ציונית" של הוריו, אלא כתוצאה של מזימה משותפת של דוד בן גוריון וממשלת עיראק, שביקשה להיפטר מיהודי עיראק בעבור כסף. "את צריכה להבין", מסביר פרופ' מורה, שבעצמו בא אז מבגדד עם הוריו, "שיהודי עיראק נחלקו לשלושה זרמים. היו הציונים, שהיו מאורגנים במחתרת; היו הקומוניסטים, שחלמו על חברה שווה ואוניברסלית ללא מעמדות, כמו סמי מיכאל ושמעון בלס; והיו הפטריוטים העיראקים – בעיקר פקידים, רופאים, עורכי דין וסופרים ומשוררים".

הציונים והקומוניסטים, אומר מורה, עלו לישראל. "הפטריוטים העיראקים היהודים נשארו ברובם בעיראק ונקאש, שמבחינת התחושה והתודעה היה שייך בעצם אליהם, הועלה עם משפחתו לישראל וזה יסוד הטרגדיה של חייו. כמה פעמים הוא גם טען באוזני, שבעצם הוא לא עלה מעיראק – הוא גורש משם, כאילו גורש מגן עדן. אל תשכחי שבבגדד הוא היה בן זכר בכור, וכמובן גם מחונן מאוד ובעל יכולת מילולית יוצאת דופן, ולכן גם היה מפונק יותר מדי, והמעבר למציאות בארץ, של המעברה וההשפלה, היה עבורו טרגדיה שפירושה הרס הילדות".

זמן קצר אחרי בואם לישראל מת הבן הצעיר במשפחה, בנסיבות שהאחיות מסרבות לדבר עליהן. "באנו לכאן וזאת היתה אכזבה גדולה מאוד", אומרת סמירה יוסף. "הושפלנו מאוד וכתוצאה מזה אבא שלי נפטר בגיל צעיר מאוד, שנתיים לאחר שהגענו. הוא נפטר, כמו אחי, מדום לב. היינו בהתחלה חודשיים באוהלים, במעברת שער העלייה, ואחר כך שנה וחצי באוהלים במעברת עמישב, ואחר כך היינו שם שמונה שנים בצריפים עד שבנו שיכונים".

בבגדד למדו ילדי המשפחה בבתי ספר פרטיים ויקרים, כאן ספגו מהלומה גם בתחום החינוך. "סמיר ואני למדנו קצת בבית ספר יסודי, אבל אחר כך לא נשלחנו לשום בית ספר תיכון", אומרת האחות סמירה. "אז הלכנו לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות. עבדנו בחקלאות, למשל". אז גם החל אחיה לכתוב סיפורים, ששמר לעצמו, קצתם מתעדים את חוויות המעברה.

באותו ראיון ל"מלאבס" אמר נקאש: "כבר בימים הראשונים רצינו לחזור הביתה. מבחינתנו, לרעיון הציוני לא היה שום כיסוי. הביאו אותנו בשביל בשר תותחים. להילחם במלחמות, ולבנות בזיעת אפינו את הארץ בשביל הממשלה ובניה הראויים. לא יכולנו לסבול את זה".

מפח הנפש שנחלה המשפחה במשרד הפנים לא ריפה את ידיו של נקאש בניסיונותיו לעזוב את הארץ. זמן קצר לאחר מות אביו, כשהיה בן 15, הגיעה לאוזניו שמועה על עולה מעיראק שהצליחה לברוח מישראל, אחרי שחצתה את הגבול ללבנון ומשם הגיעה ללונדון. נקאש ובן דודו, שהיה בן 17, החליטו לנהוג כמותה. הוא ארז את כל כתביו ונסע עם בן דודו למושב מרגליות שבצפון, ומשם, בתוך מטע תאנים, חצו את הגבול ומיד נתפסו על ידי שוטרים לבנונים. הם הועברו למחנה צבאי והוחזקו במעצר בתנאים נוחים, סיפר נקאש באחד הראיונות, משום שהשוטרים הלבנונים דווקא גילו אהדה למצוקתם של השניים.

הידיעה על בריחתם ומעצרם לא התפרסמה כלל בעיתונות העברית וממשלת ישראל ניהלה משא ומתן שקט על החזרתם. לאחר כחצי שנה, כשכל אותו הזמן קרוביהם של השניים לא ידעו כלל היכן הם, הוחזרו הבורחים ארצה. תחנתם הראשונה היתה במשטרת טבריה. הם נחקרו שם במשך חודש ולאחר מכן הוגש נגדם כתב אישום באשמת מסירת ידיעות לאויב, אלא שהשופט שילח אותם לחופשי מחוסר ראיות וחוסר אשמה. גם המשפט הזה לא זכה לפרסום בעיתונות ולמשפחתו של נקאש נודע על קורותיו רק לאחר שחזר הביתה.

פגישה בשירותים

כישלון הבריחה הזאת רק הגביר את נחישותו של נקאש לעזוב את הארץ. עוד לפני שהיה בן 18, מספרת אחותו, התחילו נסיעותיו לפרס, טורקיה והודו. "הוא לא מצא את עצמו כאן", אומרת אחותו סמירה. "והוא גם חשב שאולי ימצא משפחה וחלק מהרכוש של המשפחה שם. הוא גר כמה שנים בפרס ואחר כך כמה שנים בבומביי ובטורקיה, והוא גם כתב על התקופה הזאת בסיפורים שלו. רק שנים אחרי שהוא חזר, בשנת 68', הלכנו שנינו למשרד החינוך ולקחנו רשימת ספרים ולמדנו ביחד לבגרות אקסטרנית בכל המקצועות".

בראיון לפני ארבע שנים סיפר נקאש, שכלל לא היה חוזר מחו"ל לולא נזקקה לו אמו האלמנה. כשחזר למד הנהלת חשבונות, כדי שיוכל לעזור בפרנסת המשפחה. לאחר שקיבל תעודת בגרות ומגירותיו מלאו בכתבים שטרם הצליח להוציא לאור ("אני חושב שכמעט כל הספרים שלו היו כבר במגירה לפני שלושים שנה", אומר בלס), החליט לעבור לירושלים.

"הוא הגיע אלינו הביתה", אומר מורה, האדם שעזר לנקאש יותר מכל אחד אחר, גייס את הכסף להוצאה לאור של רוב ספריו, כתב להם הקדמות והמליץ עליו לפרסים. "אבי היה אדם אמיד וסמיר שמע עלינו שהיינו שכנים של המשפחה שלו בבגדד", מספר מורה. "בעצם הוא בא אל אבי כדי לבקש ממנו עזרה כספית, כדי להוציא לאור את הספר הראשון שלו 'אלח'טא' (הטעות). זה היה בשנת 71' והוא כבר היה בן יותר משלושים ואבא שלי שאל אותו: לכמה כסף אתה זקוק? הוא נקב בסכום ואבי נתן לו את העצה העיראקית הטיפוסית: לא יותר כדאי שתיקח את הכסף הזה ותתחתן, במקום לבזבז אותו על ספר בערבית שאיש לא יקרא?"

נראה שבסופו של דבר המציא אביו של מורה את הכסף וספרו של נקאש יצא לאור "ומיד אפשר היה לראות בו את הכישרון הגדול, כישרון המספר וכישרון הכתיבה והגאונות המילולית של סמיר נקאש", אומר פרופ' מורה. "אני כבר אז אמרתי לו, יש לך כישרונות נדירים, בלתי רגילים, כדאי לך לעבור לעברית, אחרת אצל הערבים תיחשב יהודי ואצל היהודים ערבי, כפי שאומנם קרה. אבל הוא אמר לי, ערבית היא שפת האם שלי, שבה ורק בה אני יכול להתבטא באופן מדויק, רק בה אני יכול להיות סופר. אמרתי לו, כרצונך, אבל חבל שגדולתך לא תוכר".

נקאש נרשם ללימודי פרסית ושפה וספרות ערבית באוניברסיטה, שם למד גם אצל מורה. כדי להתפרנס הוא עבד כעורך חדשות ברדיו בערבית והתגורר במעונות הסטודנטים, ואחר כך גם בדירה שכורה בעיר. במהרה התוודע גם מורה לאופיו הקשה: "הוא היה אמביציוזי כסטודנט ובעל ביטחון עצמי מופרז והוא רצה לנהל את הדברים ולהמציא את החוקים בעצמו. ביטחון עצמי מצד אחד הוא טוב, אבל מצד שני כשהוא מוגזם הוא פוגע, וזה בהחלט פגע בקריירה האקדמית שלו והיה בעוכריו.

"אני זוכר שאמרתי לו שכדאי שיכתוב את עבודת המאסטר שלו בעברית, כדי שאפשר יהיה לפרסם אותה ושאנשים יוכלו להגיב. הוא, בתגובה, שלח לי מכתב רשום, לא פחות, ובו כתב לי שנועץ עם ערכאות משפטיות ונודע לו שהוא יכול לתבוע אותי אם אנסה לאלץ אותו לכתוב את העבודה בעברית. זה הדהים אותי, אני חייב לומר, וכשפגשתי אותו אמרתי לו: עשה כרצונך, פשוט חשבתי על טובתך. ודרך אגב, הוא קיבל על עבודת המאסטר שלו ציון 'מעולה'. הוא היה אדם עקשן מאוד אבל מצד שני היה גם ידידותי מאוד, הוא התיידד בקלות רבה – בעיקר עם ערבים, והם העריצו אותו".

במשך שנים טען נקאש בראיונות שלא קיבל דוקטורט משום שהופלה באוניברסיטה בגלל מוצאו. פעם גם רמז שפרופ' דב נוי, מומחה מהולל לפולקלור, שם לו רגל, משום שהתקנא בגדולתו כסופר: "הוא אפילו שאל אותי למה אני צריך דוקטורט, הרי אני סופר ידוע בכל העולם שאנשים עושים עלי עבודות דוקטורט".

האמת, לדברי מורה, שונה לחלוטין. "אני הערצתי מאוד את המטען העצום של שירים וסיפורים ולהגים וחידות שהוא הביא עמו מעיראק, ותזכרי שהוא היה בסך הכל בן שלוש-עשרה כשהגיע. המטען שהצליח לצבור עד הגיל הזה מדהים ממש. אמרתי לו, לטעמי, אתה חייב לעשות דוקטורט על הפולקלור של יהודי עיראק. אני אהיה המנחה שלך מהצד של החוג לשפה וספרות ערבית, ואין כמו פרופסור דב נוי מומחה לפולקלור ולסיפור עממי, ולכן כדאי שהוא יהיה המנחה שלך מצד הפולקלור. אבל לסמיר היתה דעה אחרת. הוא רצה שמישהו אחר, שאפילו עוד לא היה דוקטור, ינחה אותו בפולקלור. אמרתי לו, ועדת הדוקטורט לא תאשר את זה. אבל הוא איכשהו ראה גם את זה כסוג של אפליה, במקום להבין שבעולם האקדמי ישנם כללים".

נקמתו של נקאש לא איחרה לבוא. הוא כתב ספר שכותרתו "מערומי האלים", "כשהאלים העירומים הם כמובן הפרופסורים באוניברסיטה ובהם גם אני", אומר מורה. "הרומן כתוב במבנה של 'יוליסס' של ג'ויס – 24 שעות מעזיבתו של הגיבור את האוניברסיטה ועד שהוא מגיע ללונדון, כשהכל כתוב בטכניקה של פלאש-בקים בתודעתו. הוא מתאר שם פגישה שאומנם התקיימה בינו לביני בשירותים של האוניברסיטה. והוא כותב שם: אמרתי לפרופסור, אני עומד להתחתן, תעזור לי למצוא עבודה בחוג כאסיסטנט. זה באמת היה כך ואני חשבתי שזה מאוד לא ראוי לבקש בקשה כזאת בשירותים, אבל בכל זאת אמרתי לו: אביא את הבקשה הזאת לידיעת מועצת החוג, וכך אומנם עשיתי, אבל מועצת החוג לא קיבלה את המועמדות שלו והוא, אחרי שנים, באיזה ראיון אמר ששמואל מורה וששון סומך לא רצו שיעבוד אתם ביחד, מכיוון שחששו מכך שהוא יודע הכל טוב יותר משניהם".

חלום על פרס נובל

נקאש אומנם כבר היה סופר ידוע בקרב משכילים ערבים בכל רחבי העולם. חמשת הספרים הראשונים שלו, שהתפרסמו עד לשנת 1980 – כולם בהוצאה פרטית ובמימונן של קרנות שמורה טרח להשיג בשבילו, הופצו בריכוזיהם של גולים עיראקים, לאו דוקא יהודים, באירופה וברחבי ארצות הברית, ולאחר הסכם השלום הגיעו גם למצרים. מאז כתב לא פחות משמונה ספרים נוספים, אומר מורה.

סגנונו המיוחד של נקאש הצמיח לו מיד מעריצים. "אין בנאדם כמוהו ששולט בדיאלקטים השונים, בלהגים שהיו נהוגים בבגדד", אומר מורה. "היה הלהג היהודי והלהג המוסלמי והלהג הנוצרי ולהגים של עניים ועשירים ולכל אחת מהקבוצות היה גם פולקלור משלה. והוא, שהגיע לכאן בגיל 13, הצליח בצורה כל כך מושלמת לקלוט את כל הלהגים האלה והפולקלור, וגם את כל הרובדים של השפה הערבית העיראקית, שהיו בה השפעות של הטורקית והפרסית והעברית והאנגלית. אז למרות שהוא כתב בערבית, חייבים להיות אסירי תודה על כך שלפחות הוא הסכים לכתוב את הדיאלוגים שלו בעיראקית-יהודית, שזאת לשון ערבית שבה היהודים דיברו מתקופתו של הארון אל-רשיד, כלומר במאה השמינית. השפה הזאת כבר נכחדה, וזאת הסיבה לכך שהספרים שלו הם גם אוצר לבלשנים והיסטוריונים של השפה הערבית".

הסיפורים של נקאש, אומר מורה, הם אוטוביוגרפיים ברובם, "אבל הוא נתן להם משמעות היסטורית פילוסופית. הוא היה מושפע מאוד מסופרי זרם התודעה, וספריו כתובים בזרם התודעה עם הרבה אבסורדים וסוריאליזם. הוא הושפע מג'יימס ג'ויס, וירג'יניה וולף, קפקא, סארטר וקאמי, שאת כולם קרא בתרגום לערבית. אני הכרתי בגדולתו וידעתי שהוא הגדול ביותר, לא רק בין היהודים העיראקים אלא גם בין כל הסופרים במדינות ערב".

כמה עשרות עבודות לתואר שני ודוקטורטים נעשו על יצירתו של נקאש בחוגים לספרות ולשפה ערבית בארצות רבות. "באוניברסיטאות בחו"ל מלמדים אותו", אומר אחיינו קובי יוסף, "אבל באוניברסיטאות בארץ לא".

ליטל לוי, הכותבת את עבודת הדוקטורט שלה בספרות השוואתית לאוניברסיטת ברקלי, פגשה את נקאש לפני ארבע שנים. "הגעתי לכאן כדי להתמחות בספרים של נקאש אצל פרופסור ששון סומך", היא אומרת. "פירסמתי מאמר אחד על נקאש וכיום אני עובדת על עוד מאמר. הוא סופר מיוחד מאוד. הוא מתאר את העולם בבגדד, עולם שנעלם כבר כשהיה ילד, כאילו הוא חי. מבחינה לשונית הסיפורים שלו עשירים בצורה שקשה לתאר, ומבחינת התכנים הוא מתאר חוויות שכבר היו אנכרוניסטיות בשנות ה-40 של המאה הקודמת. יש לו סיפורים סוריאליסטיים ופנטסטיים לגמרי, ולעומתם סיפורים סוציו-ריאליסטיים. יש לו גם סיפורים על שדים ורוחות ועל אמונות טפלות והוא מתעד פולקלור עשיר מאוד של עדות וארצות שונות".

"אחי היה אדם יודע-כל", אומרת רות ויגיסר, "והשליטה שלו בלהגים העיראקיים השונים הפכה את הספרים שלו לבלתי ניתנים לתרגום. הוא גם כתב בשפה פילוסופית וגבוהה מאוד. קשה מאוד להעביר לשפות אחרות את הרובדים הכל כך רבים שיש אצלו בשפה. אני עצמי תירגמתי בעבורו לעברית את 'יום שתבל הרתה והפילה בו'. מכיוון שאני רק מדברת ערבית, אבל לא קוראת, כי אני כבר נולדתי בארץ, הוא היה קורא לי ומסביר, ואני הייתי מתרגמת. בסופו של דבר אני חושבת שהתרגום הזה, שהופיע בספריית פועלים והוא התרגום היחיד של יצירתו לעברית, בכלל לא מעביר את הגדולה של הספר".

את הערצתה לאחיה ביטאה ויגיסר גם באתר האינטרנט שהקימה למענו לפני כמה שנים. באתר הזה, בין השאר, היא מזמינה את הגולשים להמליץ על אחיה לפרס נובל. הרעיון הזה היה מקובל כנראה גם עליו. "הוא היה בטוח שיקבל פרס נובל", אומר מורה. "הוא אמר לי את זה לא פעם, עוד כשהיה בירושלים. הוא אמר שהוא בטוח שהוא ראוי לפרס. אמרתי לו, נכון שאתה גאון, אבל מי ייתן לך פרס נובל? אתה יהודי-ישראלי שכותב בערבית. מטעם מי תקבל את הפרס?"

ערבית בתרגום לערבית

גם קוראי ערבית, ונקאש ידע זאת, זקוקים לתרגום משפת הלהגים לערבית. בכמה מספריו מחולקים עמודי הספר לשניים: בחלק התחתון תירגם נקאש בעצמו את הסיפורים לערבית ספרותית תקנית. אחיינו קובי יוסף, שמלמד בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב, אומר שאינו יכול לקרוא את ספריו של דודו בלי התרגום.

"אני הבנתי שגם לדוברי ערבית ואפילו ליוצאי עיראק הספרים שלו קשים מאוד לקריאה", אומר סמי מיכאל. "זוהי נוסטלגיה של ערבית בגדדית שנכחדה לחלוטין בתחילת שנות החמישים ואפילו יהודים שנשארו בעיראק עשר או חמש-עשרה שנים אחרי שנקאש עזב כבר לא דיברו בה. זוהי שפה היסטורית שדווקא השכבות הנמוכות, שגרו בשכונות העוני בבגדד, נאחזו בה. לקורא הערבי או הפלשתינאי הערבית הזאת נשמעת ונראית משונה מאוד, אבל על הנוסטלגיה כלפיה מתענגים גולים עיראקים, רובם לא יהודים, שהריכוז הגדול שלהם הוא באנגליה ובגרמניה וגם בוושינגטון".

כשנשאל פעם בראיון למוסף ספרותי מדוע הוא מתעקש להמשיך לכתוב בשפה כה מסובכת, השיב נקאש בתמימות: מדוע כשעושה כך סופר כג'יימס ג'ויס בספרו "יוליסס" עומד כל העולם ומצדיע לגאונותו, ואילו נגדו, נקאש, באים כולם בטענות.

"יום שתבל הרתה והפילה בו" זיכה את נקאש ב-1981 בפעם הראשונה בפרס ראש הממשלה לספרות ערבית. מאז זכה בפרס הזה פעמיים נוספות. "אנחנו, מהחוג לשפה וספרות ערבית, המלצנו עליו", אומר מורה. הבחירה לתת ליהודי את הפרס על ספרות ערבית עוררה פעם אחר פעם את זעמם של סופרים ערבים.

אבל גם הפרסים לא המעיטו את תחושת הקיפוח שלו. כדי להתפרנס עסק בתרגום ספרות ומסמכים מעברית לערבית. הוא תירגם לערבית את הסכמי אוסלו ואת "ארצי" של אבא אבן. "הוא תירגם אחד מהספרים שלי", אומר בלס. אבל כשהתבקש נקאש לתרגם את "ויקטוריה" של סמי מיכאל, "הוא ראה את זה משום מה כשהשפלה", אומר מורה. "הוא נזעק – איך יכול להיות שאני, ראש וראשון לסופרים היהודים העיראקים, אני הגדול מכולם, צריך לתרגם סופר פחות ממני?"

סמיר נקאש נישא בגיל 44, לויקטוריה. "אבל היו לו הרבה חברות קודם", אומרת אחותו סמירה. "הוא פשוט היה עסוק בכתיבה. הוא ראה את הייעוד שלו בכתיבה ובלהיות סופר". ויקטוריה נקאש סירבה להתראיין לכתבה וגם לא איפשרה לדבר עם שלושת הילדים שנולדו להם. "כל מה שיש לספר עליו כבר נכתב והסיפור שלי ושל הילדים אינו עניינו של אף אחד", אמרה בטלפון.

נקאש עצמו, בפעמים שבהן לא האשים את האוניברסיטה או את מדינת ישראל בכישלונותיו, נהג להאשים את אשתו. "היא גורם מעכב בהמשך התפתחותי והתקדמותי כסופר", אמר באחד הראיונות. "במשך שנות נישואי פירסמתי ספרים שכתבתי לפני שהתחתנתי, אבל לא הצלחתי כמעט ליצור אף יצירה ממשית במשך השנים הללו מאז הנישואים. אשתי לא מוכנה להשתתף בעול הפרנסה. הייתי מצפה ממנה שהיא תשאיר לי זמן פנוי כדי ליצור, כי זה מגשים את הווייתי".

החיים במחיצתו של גבר מר נפש שהתפרנס אך בקושי ובילה את זמנו במחשבות על בריחה מכאן, ודאי לא היו קלים לרעייתו ולילדיו. את ילדיו, בת ושני בנים, שלח נקאש לבתי ספר דתיים, אף שהוא עצמו היה חילוני, "אבל כמו כל יוצאי עיראק", מסבירה אחותו סמירה, "שמרנו על חגים ומנהגים. אצלו גם המסורת היתה קשורה לרומנטיקה. הוא היה רומנטיקן ובשבילו המסורת היתה געגוע לחיים כמו שהיו בבגדד לפני שעלה ארצה".

הבריחה ממצרים

אחד האנשים שנקאש שלח להם את ספריו היה הסופר המצרי נגיב מחפוז. "מחפוז התפעל מאוד מהספרים של סמיר נקאש", אומר מורה, "והם התחילו להתכתב ולהיפגש". נקאש החל לנסוע למצרים לעתים מזומנות. "בפעם הראשונה הוא נסע לשם ב-82' ופגש את נגיב מחפוז", אומרת אחותו רות. "באחת הפעמים הבאות הוא לקח גם אותי ופגשתי את מחפוז בקהיר, בקפה קליאופטרה, וזאת היתה חוויה בלתי רגילה".

נקאש התוודע שם לכל הסופרים הנחשבים שנהגו בו כבוד והערכה, וידידותו עם מחפוז העמיקה. כך עלה בדעתו הרעיון לעבור להתגורר במצרים. "בשנת 91' הוא לקח את הילדים הדתיים שלו, עם הכיפה, למצרים", מספר מורה. "הזהרתי אותו. אמרתי לו, הרי ידוע שהמצרים רואים בכל זר אויב ומרגל. אבל הוא אמר לי, שם מעריכים אותי מאוד. שם אני יכול לחיות מהספרים שלי כמו מלך. מה שקרה זה שאחרי שלושה חודשים הוא וכל המשפחה חזרו לכאן, כי המצרים כמעט עשו להם לינץ'".

"היה בו משהו מוזר", אומר סמי מיכאל. "כל החיים הוא רצה לחזור לעיראק, אבל בעצם הוא שנא ערבים שנאה עזה. יש אצלי מכתבים שמחמת כבודו אינני חושף, ובהם הוא כותב לי כמה הוא שונא ערבים. אבל למרות שהוא שנא ערבים הוא רצה לגור בעיראק, או ירדן, או מצרים. למזלו הגדול הוא היה פחדן ולכן לא נסע לעיראק או לירדן, וחזר ממצרים בגלל הפחד. לו היה אמיץ, היה מגשים את מאווייו ונהרג. הפחדנות השאירה אותו בחיים עד שבסופו של דבר נפטר משברון לב ואכזבה ומרירות נפש".

מורה אומר שהפחד גם גרם לכך שנקאש לא רצה לגור בישראל. "יש דבר כזה אצל יוצאי עיראק, פחד מנקמה", הוא מסביר. "עריפת הראשים שרואים שם עכשיו היא חלק מהמסורת העיראקית ודבר של יום יום בתרבות העיראקית, וסמיר היה משוכנע שהעיראקים, כמו גם שאר המדינות הערביות, לא ישלימו עם קיומה של ישראל ויבואו להתנקם ויחסלו את ישראל. באחד הסיפורים שלו הוא מתאר את בגדד כבית בושת והסרסורים הם סם האמריקאי והדב הרוסי. הוא אומר שם שהזונה היהודייה שרה התחילה לריב עם הזונה המוסלמית ולבסוף שני הסרסורים, האמריקאי והרוסי, חברו יחד נגד שרה הזונה היהודייה ונקמו בה. זאת כמובן אלגוריה, אבל זהו הפחד שקינן אצלו תמיד, פחד מנקמת הערבים שיביא לחיסולה של מדינת ישראל".

נקאש אמר בראיונות שונים שהעולם הערבי לא ישלים לעולם עם קיומה של ישראל, שהיא נטע זר מערבי בתוך עולם מזרחי. "גם אני דוחה את התרבות המערבית", אמר. "מדובר במאבק של תרבות רוחנית מול תרבות חומרית" וגם "הספרות הערבית הרבה יותר טובה מהספרות המערבית".

את הפתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני ראה בהקמת מדינה דו-לאומית בהנהגה פלשתינית, אך טען שלא יהיה מוכן לגור במדינה כזאת. "אני מעדיף לחיות במולדתי הראשונה, בעיראק, מאשר בישראל דו-לאומית בהנהגה פלשתינית, אם כי לא בעיראק של סדאם חוסיין" – משום שכתב "שני סיפורים סימבוליים" נגד משטרו והוא חושש מנקמתו.

לליטל לוי, שפגשה אותו רק פעם אחת, בסוף 2000, אמר: "אני ערבי-יהודי. קודם בעיראק הייתי עיראקי יהודי, וגם כאן בארץ אני עיראקי יהודי". היא הבינה ממנו שחלום חייו זה לברוח מהארץ. "זה היה קצת מצער לראות אותו", היא אומרת. "הוא חי בצניעות גדולה מאוד, כמעט בעוני, והיה סופר כל כך ידוע וחשוב בעולם הערבי".

אכזבה באנגליה

לפני שש שנים הודיע נקאש על כוונתו להשתקע באנגליה. כרגיל אצלו העניק באותה הזדמנות ראיונות לעיתונים ותיאר את מפח נפשו מהמדינה הציונית שמפלה את המזרחים: "אני מביט באחי, בני עדות המזרח, הם לעולם לא ירימו כאן את הראש. לעולם ישפילו אותם ויתייחסו אליהם כאל אזרחים סוג ב'". הוא הביע גם את אכזבתו מהממסד הספרותי, שלדעתו היה אמור להכיר בו "כנכס" ולא עשה זאת משום ש"הסופרים שזוכים כאן להערכה מגויסים כולם".

"הוא ביקש ממני שאמליץ עליו כמרצה בחוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת מנצ'סטר", אומר מורה. "אני כתבתי לו המלצה מצוינת, אבל הוא לא התקבל, כנראה בגלל שלא דיבר מספיק טוב אנגלית". כשבנו הצעיר הגיע לגיל 13 לקחו אותו הוריו לטיול בר מצווה באנגליה, וביקרו גם במנצ'סטר. הם התפעלו מהעיר וגילו שהיא זולה בהרבה למגורים מאשר לונדון. "תוך שמונה ימים מצאתי בית", סיפר נקאש ל"מלאבס" ב-2002, בראיון האחרון לפני נסיעתו. "אומנם ישן, אבל גדול. יש לו גם גינה".

העיתון "אל-מואתמר" (הקונגרס), ביטאונם של גולים עיראקים בלונדון שהתנגדו למשטרו של סדאם חוסיין, הציע לנקאש עבודה. "הוא כתב טור בעיתון ולפעמים כתב דברים אנטי ישראליים וגם סיפורים שהראו את היהודים באור שלילי", אומר מורה. "וזה למרות שהוא דווקא היה יהודי מסור מאוד ליהדות. כנראה שהוא העדיף את התמימות והכנסת האורחים, שלדעתו איפיינה את הערבים, ולכן העדיף ערבים. כשהזמינו אותו אמרו שיתנו לו משכורת חודשית טובה והוא ראה בכך הזדמנות לשפר את המצב הכלכלי של המשפחה. בסוף כמובן הוא התלונן אצלי במכתבים שמקפחים את שכרו ומשלמים לו רק 600 לירות סטרלינג בחודש, כך שגם מבחינה כלכלית זאת לא היתה החלטה נבונה ואשתו נאלצה לעבוד במנצ'סטר כדי לעזור בפרנסת המשפחה".

לפני כשנה וחצי, כשעיראק נכבשה ומשטרו של חוסיין הופל, נסגר העיתון והמערכת כולה עברה לעיראק. "הציעו גם לסמיר להצטרף", אומר מורה, "אבל הוא פחד לחזור לעיראק. כל הדיבורים שלו על חזרה לעיראק היו יותר במישור של פנטזיה וגעגוע". נקאש נשאר עם משפחתו במנצ'סטר, מחוסר עבודה. מורה אומר שהוא ראה כבגידה את העובדה שחבריו לעיתון השאירו אותו לבדו. במשך כשנה תמכו במשפחה גולים עיראקים אחרים, וכשהגיעה עד פת לחם נשבר נקאש והחליט לחזור לישראל, כדי שיוכל לפחות להסתייע בקצבת הביטוח הלאומי. שוב לוותה הנסיעה לכאן בתחושה של השפלה.

לפני כחודשיים חזרו נקאש ובני משפחתו לביתם שבשכונת עמישב. לראשונה בחייו גילה, כך אמר לידידה שלו, שאין כישראל מתאימה למגוריהם של יהודים. "היא סיפרה לי את זה בהלוויה", אומר מורה. "נעצבתי מאוד אל לבי, כי אני רואה את סמיר נקאש כגיבור טראגי. כמו גיבור הסיפור 'האדרת' של גוגול, בכל פעם שהחיים מזמנים לו משהו שהוא רוצה, הדבר הזה נלקח ממנו. הוא מעולם לא השלים עם העלייה לישראל וכל חייו ערג לשוב לחיות בעיראק. והנה, כשכבר השלים עם החיים בישראל, נפטר פתאום ועכשיו גם הודיעה ממשלת עיראק שהיא מחלקת דרכונים ליהודים שעזבו אותה. זה הרי היה חלומו של סמיר, לחזור ולהיות אזרח עיראקי".

הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "הארץ" מאת נרי ליבנה (03.08.2004)

מודעות פרסומת

תגובה אחת

מתויק תחת כללי, עיתונות

Samir Naqqash – Exiled from Babylon | Neri Livneh

Naqqash in 1985: Despite winning prizes for his work, he still felt frustrated and discriminated against. CC: Haaretz.com

Israel was a bitter disappointment to Jewish-Iraqi author Samir Naqqash, who lived most of his life in Petah Tikva – writing brilliant works in Arabic and dreaming of a return to his native country.

Last month, writer Samir Naqqash died in Petah Tikva at the age of 66, after suffering a heart attack. Naqqash was an Iraqi Jew who wrote in Arabic, an author whose greatness was recognized by researchers and by the literary world, but he had few readers. Two weeks before his death, he returned here from Manchester, ostensibly like any good Zionist, and was buried in Israeli soil. But Naqqash was never a Zionist; he spent most of his life full of longing for other countries, and yearned to flee from here. He considered Zionism a racist movement, anti-Mizrahi (referring to Jews of North African or Middle Eastern origin), and saw Israel as a state that turned its back on those who don't belong to, or support, the Ashkenazi establishment, comprised of Jews of European origin.

"All his life, he struggled to find readers for himself," says writer Sami Michael, a native of Baghdad. "A struggle that was doomed to failure from the start, because of his stubbornness and his insistence on continuing to write in Arabic." Naqqash's good friend and teacher, Prof. Shmuel Moreh, says that "Samir used to send his books – by registered mail yet, and of course without a request for payment – to any Arab who greeted him on the street, and that's how he found readers for himself."

Naqqash, who lived most of his life in the Amishav neighborhood in Petah Tikva, very close to the site of the ma'abara (transit camp) tent to which he was brought at the age of 13 with his family, never wrote in Hebrew. All the 13 books that he published, most of them on his own, were written in Arabic, and not simply in standard literary Arabic, which any reader of the language can understand, but in various dialects that had already begun to disappear from the world when Naqqash was a boy. That is why even now – after the Arabic press and Internet sites have become filled with eulogies and praise of his work, repeatedly citing the Egyptian writer Naguib Mahfouz's description of Naqqash as "one of the greatest artists in writing in Arabic" – we cannot expect his literary output to enjoy a revival after his death.

להמשיך לקרוא

השארת תגובה

מתויק תחת english, כללי, עיתונות