קטגוריה: כללי

Samir Naqqash – Exiled from Babylon | Neri Livneh

Naqqash in 1985: Despite winning prizes for his work, he still felt frustrated and discriminated against. CC: Haaretz.com

Israel was a bitter disappointment to Jewish-Iraqi author Samir Naqqash, who lived most of his life in Petah Tikva – writing brilliant works in Arabic and dreaming of a return to his native country.

Last month, writer Samir Naqqash died in Petah Tikva at the age of 66, after suffering a heart attack. Naqqash was an Iraqi Jew who wrote in Arabic, an author whose greatness was recognized by researchers and by the literary world, but he had few readers. Two weeks before his death, he returned here from Manchester, ostensibly like any good Zionist, and was buried in Israeli soil. But Naqqash was never a Zionist; he spent most of his life full of longing for other countries, and yearned to flee from here. He considered Zionism a racist movement, anti-Mizrahi (referring to Jews of North African or Middle Eastern origin), and saw Israel as a state that turned its back on those who don't belong to, or support, the Ashkenazi establishment, comprised of Jews of European origin.

"All his life, he struggled to find readers for himself," says writer Sami Michael, a native of Baghdad. "A struggle that was doomed to failure from the start, because of his stubbornness and his insistence on continuing to write in Arabic." Naqqash's good friend and teacher, Prof. Shmuel Moreh, says that "Samir used to send his books – by registered mail yet, and of course without a request for payment – to any Arab who greeted him on the street, and that's how he found readers for himself."

Naqqash, who lived most of his life in the Amishav neighborhood in Petah Tikva, very close to the site of the ma'abara (transit camp) tent to which he was brought at the age of 13 with his family, never wrote in Hebrew. All the 13 books that he published, most of them on his own, were written in Arabic, and not simply in standard literary Arabic, which any reader of the language can understand, but in various dialects that had already begun to disappear from the world when Naqqash was a boy. That is why even now – after the Arabic press and Internet sites have become filled with eulogies and praise of his work, repeatedly citing the Egyptian writer Naguib Mahfouz's description of Naqqash as "one of the greatest artists in writing in Arabic" – we cannot expect his literary output to enjoy a revival after his death.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

השארת תגובה

מתויק תחת english, כללי, עיתונות

ששון סומך: ספרות ללא קהל – על סופרים יהודים כותבי ערבית בישראל

סמיר נקאש מתוך הסרט

סמיר נקאש מתוך הסרט "שכח מבגדד"

סופרים יהודים כותבי ערבית בישראל

בספרות העברית הישראלית פועלים היום סופרים אחדים שהחלו את דרכם בכתיבה בלשון הערבית. ביניהם, פרוזאיקונים בולטים כסמי מיכאל ושמעון בלס ומשוררים כשלמה זמיר ויואב חייק. יש גם סופרים שמעולם לא כתבו, אמנם, בערבית, אך התרבות והלשון הערבית מצויים בשורש חינוכם וגידולם. מביניהם אזכיר את אמנון שמוש, אלי עמיר, יצחק גורמזאנו-גורן, פרץ-דרור בנאי.

מרבית הסופרים והמשוררים הללו הגיעו לישראל מארצות ערב בשנותיה הראשונות של המדינה, במיוחד בתקופת העלייה ההמונית מעירק בשנים 1950-1951, שהביאה ארצה אלפי צעירים יודעי-ערבית ואוהבי ספרות ערבית; וביניהם – רבים שראו את עצמם קשורים קשר בל-יינתק עם הלשון והתרבות הערבית, ואילו זהותם היהודית התבטאה בחו"ל בעיקר בקשר משפחתי וקהילתי, ולפעמים – דתי. הללו היוו פוטנציאל להעשרת תרבותה של ישראל ביסוד ערבי-מזרח-תיכוני שורשי, ובחלקם הצליחו לעבור את מחסום השפה ולהרים את תרומתם הייחודית לספרות העברית בחמישים שנות המדינה.
נכון שגם בתקופת הישוב, לפני קום המדינה, נמצאו בעולמה של הספרות העברית סופרים בעלי שורשים תרבותיים ערביים, ובהם יהודה בורלא, יצחק שמי, שושנה שבבו ומרדכי טביב. אולם איש מבין אלה לא ראה את עצמו, בזמן מן הזמנים, כסופר ערבי. ואם ניסה מי מהם לכתוב בערבית, היה זה, בראש ובראשונה, בהקשרים פובליציסטיים. הספרות הערבית לא היתה מערכת שממנה ניזונה יצירתם, ואל מחוזותיה לא שאפה להגיע.

שונים מהם יוצרים כסמי מיכאל וכשמעון בלס. הם אמנם חדלו, או כמעט חדלו, לכתוב ערבית כעשר שנים לאחר הגיעם ארצה, אבל לא התרחקו מהספרות הערבית גם כאשר עברו לכתוב עברית. בשנות השמונים תרגם סמי מיכאל לעברית את היצירה החשובה ביותר בפרוזה הערבית החדשה – הטרילוגיה של נגיב מחפוז (בית בקהיר), ושמעון בלס לימד עד לאחרונה ספרות ערבית באוניברסיטת חיפה. קשריהם עם הספרות הערבית השפיעו, ללא ספק, על כתיבתם העברית, והרקע הערבי קיים בחזית יצירתם – עד כי מחבר מצרי, אמין אל-מהדי, העיר בקוראו את הרומן ויקטוריה של סמי מיכאל, כי זוהי ספרות ערבית בלבוש עברי. מובן שאפיון זה יתאים ליצירה העברית שכתבו סופרים פלסטינים שבחרו לכתוב בעברית ובהם אנטון שמאס ונעים עריידי; אך הם נמנים עם מעגל יצירתי שונה מהנדון פה.
בצד הסופרים שעברו לכתוב בעברית – הוסיפו אחדים מן הסופרים יוצאי ארצות ערב לכתוב בלשון אמם, ולא רצו (או לא יכלו) לעבור לכתיבה בעברית. להלן אתאר בקווים כלליים את עולם היצירה של סופרים אלה, שביניהם נמצאים, ללא ספק, יוצרים ברוכי כשרון ושופעי יצירה, וישראל רשאית בהחלט לראותם כבשר מבשרה.

***

שמעון בלס מתוך הסרט

שמעון בלס מתוך הסרט "שכח מבגדד"

מי הם הסופרים הבולטים שביניהם, ובמה מתאפיינת כתיבתם? מי הוא קהל קוראיהם? ראוי לציין תחילה, כי חרף עושרה וגיוונה של היצירה הנידונה כאן, היא קיימת בחלל ריק, ולמעשה איננה מופנית לקהילת קוראים מוגדרת. ניתן לומר בהגזמה כלשהי שזוהי ספרות של סופרים ללא קהל קוראים. אמנם קיימת בארץ ספרות ערבית פלסטינית, שאליה השתייכו ומשתייכים סופרים כאמיל חביבי, סמיח אל-קאסם ומישל חדאד, ואם תרצו – גם ראשד חוסיין ומחמוד דרויש, שעזבו את מדינת ישראל בשלב כלשהו. אולם זוהי ספרותה של הקהילה הפלסטינית בישראל; וקהילה זאת אינה רואה בכתיבתם של יהודים בארץ חלק אינטגרלי מעולמה. נכון שבשנותיה הראשונות של המדינה חיזקו הסופרים שהגיעו מעירק את הספרות הערבית המקומית, שהיתה עדיין חלשה ונתונה בהלם ה"נכּבָּה" הפלסטינית. אולם בתוך עשר שנים או קצת יותר, נתפרדו דרכי הכותבים ערבית, וכאמור, רבים מהיהודים שביניהם עברו לעברית; ואלה מביניהם שנותרו בגבולות הלשון הערבית גם הם התרחקו ממערכת הספרות הפלסטינית. לא כאן המקום לפרט את הנסיבות החברתיות והתרבותיות שיצרו וליוו את ההיפרדות הזאת, ואסתפק באזכור ההקשר התמטי: בו בזמן שהלכה והעמיקה במיעוט הערבי בישראל ההכרה הפלסטינית, ובמרכזה נושאים כגון "האדמה" ו"העם שנקרע לגזרים", הרי הסופרים היהודים כותבי הערבית התמודדו עם נושאים שונים לחלוטין, כפי שנראה בהמשך.

קהל הקוראים של הסופרים היהודים-ערבים הלך והצטמק, הלך ונעלם. תחילה הם איבדו את הקהל הפלסטיני, ואחר כך את הקהל היהודי-ערבי עצמו, משום שאצל אלה האחרונים התמעט העניין בלשון הערבית ובספרות הנכתבת ערבית. כך נותר הסופר היהודי-ערבי בארץ בבדידות מזהירה. פָן נוסף של בדידות זו הוא העדר מסגרות של מו"לות ערבית בארץ (וזה נכון גם לגבי סופרים פלסטינים בישראל, שגם לרשותם אין מנגנונים של הוצאה לאור במובנה המקובל של המילה). הסופר הכותב ערבית בארץ נאלץ להדפיס את ספריו בכספו שלו. לא זו בלבד שאין הוא מקבל שכר סופרים, אלא הוא מוציא את מיטב חסכונותיו על הדפסת ספריו; ובשל העדר רשתות הפצה וחנויות שימכרו את ספרו  – נאלץ הוא לשמש גם מוכר ספרים, אם אכן יש מי שיקנה.

והגרוע מכל – הספרות הנכתבת בערבית על ידי סופרים יהודים לא זכתה לתהודה ביקורתית מתאימה ואין סביבה "חיים ספרותיים" (כגון עיתונות ספרותית, מועדוני תרבות, אגודת סופרים, וכד'). נחמה פורתא נזדמנה לסופרים אלה בשנים האחרונות, בדמות מזרחנים ותלמידי-מחקר המקדישים מחקרים לכתיבתם, אם כחלק מהספרות הישראלית ואם כחלק מהספרות הערבית, כגון ספרה של החוקרת האמריקאית ננסי ברג, שהופיע בארה"ב בשנת 1996, על הסופרים היהודים-ערבים בארץ. באחרונה ניכרת התעניינות כלשהי בחומר הזה, בעולם הערבי, וביתר שאת – בקרב עירקים גולים באירופה (רומן אחד של הסופר סמיר נקאש, שעוד ידובר בו כאן, הופיע בגרמניה בהוצאה ערבית-עירקית בשנת 1991). אולם עדיין רחוקים הסופרים האלה מלזכות במלוא החשיפה והעניין שכתיבתם ראויה להם.

FORGET BAGHDAD – Trailer – הסרט "שכח מבגדד" שהתחקה אחרי סופרים עיראקיים שהיגרו לישראל


***

שלום דרויש

בהמשך אני רוצה לשרטט בחופזה את הקריירה הספרותית של ארבעה פרוזאיקונים יהודים כותבי-ערבית, כולם יוצאי עירק ותושבי ישראל, שהם, ללא ספק, הבולטים והמעניינים בהקשר שלנו. בהזדמנות אחרת אדון בכתיבתם של משוררים יוצאי ארצות ערביות שאף הם הוסיפו לכתוב ערבית בארץ.

הראשון הוא שלום דרויש, שנולד בעירק בשנת 1912 והגיע ארצה עם שאר עולי בבל המודרנית. דרויש נפטר בשיבה טובה בחיפה בשנת 1998, והוא אחד הסופרים היהודים הערבים שהותירו חותם אישי ברור בקורות הספרות הערבית החדשה בכללותה. שני קובצי הסיפורים שהספיק לפרסם בבגדד, בני חורין ועבדים ב-1941 ואנשים כלשהם ב-1948, נחשבים בעיני כותבי תולדות הספרות הערבית כראשיתו של הריאליזם בפרוזה העירקית המודרנית; ואכן דרויש התמודד בסיפוריו העירקיים עם חיי היום-יום של האדם הבגדדי, מתוך השקפה חברתית ביקורתית ובראייה אירונית של החוויה האנושית, אירוניה שהשתקפה הן בסגנון הכתיבה והן במבנה הסיפורים. יסודות אוטוביוגרפיים מצויים בסיפורים אלה, אבל אין יהדותם של הגיבורים (אם אכן יהודים הם) מופגנת, והדיאלקט המיוחד של יהודי בגדד אינו משמש בפי גיבוריו של דרויש – כל זאת, כנראה, מחשש תיוג כתיבתו כספרות קהילתית או עדתית. דרויש ובני דורו שאפו דווקא להיחשב כחלק מההתעוררות הלאומית-תרבותית של עירק המודרנית, ולא כהמשך של עולם ה"מילֶטים" (עדות עצמאיות על פי השתייכות דתית, כפי שהיה נהוג בתקופה העות'מאנית).
ניסיון ההשתלבות נכשל או הוכשל בתוקף התגברותו של הסכסוך הערבי-ישראלי, ושלום דרויש עלה ארצה עם שאר יוצאי עירק ב-1951. בארץ ניסה להוסיף ולכתוב, אך יבול יצירתו כאן היה דל יחסית. ב1976- הפיע קובץ קטן בערבית, של סיפורים כאלה, הנושא את השם ביצת התרנגול. יותר מאוחר ניסה דרויש לכתוב בעברית, ואפילו פרסם נובלה עברית בשנת 1986 בשם פ'ריים, פ'ריים (הוצאת בימת-קדם) אבל ספר זה לא זכה להתקבלות כלשהי בעולם הספרות העברית, אולי בשם האופי הספרותי הריאליסטי-הישיר שבשנות ה-80 לא היה קביל במערכות הספרות הישראלית.
***

אנואר שאול

סופר אחר שזכה למוניטין בארץ-מוצאו, עירק, הוא אנואר שאול, יליד 1904. שאול, בוגר בית הספר אליאנס, היה מראשוני המתרגמים הספרותיים בעירק, וכתב שירה וסיפורת עוד בשנות ה-20. אולם עיקר חשיבותו בהקשר העירקי טמון בעובדה שבשנות ה-20 וה-30 ערך שני כתבי-עת ספרותיים "אל-מצבאח" ("המנורה") ו"אל-חאצד" ("הקוצר"). זה האחרון היה שבועון חלוצי וחדשני בנוף הספרות העירקית של אז. עמודיו נפתחו לפני סופרים עירקים בני כל העדות ובלטו בהם הכותבים היהודים, אך לאו דווקא בהקשרים עדתיים-ייחודיים, אלא כחלק מתרבות כלל-עירקית. אנואר שאול נשאר בבגדד לאחר צאת רוב-רובם של יהודיה והגיע ארצה בשנת 1971 – כלומר כעבור עשרים שנה. בישראל כינס ופרסם את שיריו בערבית, וכן כתב ופרסם בשנת 1980 אוטוביוגרפיה מופלאה בשם סיפור חיי בארץ הנהריים (בערבית, לא תורגמה עד כה לעברית). זהו ספר פשוט אבל לא פשטני, חוויתו של היהודי-הערבי  בחמישים השנים הראשונות של המדינה העירקית נפרשת לפנינו ברוחב יריעה עשיר וברצף כובש. כאן אתה פוגש את אנואר שאול, שנולד למשפחת שייח' ששון, בעיר השוכנת לשפת נהר פרת, למד במקום שבו שרו אבות אבותינו את השיר "על נהרות בבל" העצוב, דרך עיצובו וחינוכו, התערותו בתרבות הערבית והעולמית, שאיפותיו ואהבותיו, עלייתה וירידתה של האופציה העירקית-הערבית של אנואר שאול ורבים מבני דורו. האכזבות הרבות שהיו מנת חלקו מאז שנות ה-40 ועד עלייתו ארצה – וגם לאחר העלייה – לא הפכו את אנואר שאול לאדם מר נפש או מתוסכל. ואכן, התקווה לעתיד יפה וליחסי שלום של ארצו החדשה עם שכניה הערבים מפעמת בספרו עד עמודי האחרונים. אנואר שאול נפטר בקיראון שליד תל-אביב, בשנת 1984 והוא בן 80.

***

יצחק בר-משה

יצחק בר-משה הסופר השלישי בסקירתי, יצחק בר-משה, נולד בעירק בשנת 1927 וחי בה עד עלותו לארץ, בגיל 22. בעיר הולדתו, בגדד, ניסה את ידו בכתיבה אבל רק בארץ פנה לעיתונות ולספרות, והפך לעורך ראשי של העיתון היומי הערבי הממשלתי למחצה: "אל-אנבּא", שהחל להופיע אחרי מלחמת 1967. קובץ סיפורים קצרים ראשון שלו, מאחורי הגדר הופיע בשנת 1972, ואחריו באה שורה ארוכה של סיפורים וחיבורים כמו-אוטוביוגרפיים, כולם כתובים ערבית. עיקר כתיבתו האוטוביוגרפית עוסקת בחוויה העירקית, ובספרויציאת עירק[1] שהופיע בשנת 1974, הוא מספר במחרוזת אנקדוטות קצרות, דיאלוגיות במבנן, את סיפור התחסלותה של הקהילה היהודית עתיקת היומין של בגדד. לאורך הספר הזה, וכן בכתיבתו האוטוביוגרפית האחרת של בר-משה, שולטת נימה עצובה משהו ותחושת אכזבה מידידי נעוריו המוסלמים (שלו ושל דורו בכלל) שלא פעלו ביתר נחישות לחזק את חבריהם היהודים בעיתות פורענות; אבל בכללה ניכרת  בכתיבתו של  בר-משה אופטימיות, ומפעמת תקווה לעתיד טוב לאזורנו.
***

סמיר נקאש

שונים בתכלית השוני סיפור חייו ודרכי כתיבתו של הסופר האחרון – סמיר נקאש, המעניין והפורה מבין כל הסופרים היהודים הכותבים ערבית כיום. סמיר נקאש, יליד 1938, הגיע ארצה עם העלייה הגדולה בהיותו בן 13, ולכאורה יכול היה להתערות בחייה המדינה הצעירה; אבל לא אדם שיגרתי הוא נקאש. הוא סירב להתמסר לתרבות וללשון העברית, והתעקש להיות סופר יהודי-ערבי בציון. עד כה פרסם למעלה מ-15 ספרים גדושים, שכל אחד מהם הוא בבחינת חידוש מרשים. רוב סיפוריו מתארים את החוויה הבגדדית (והוא אכן מכנה כמה מיצירותיו "סיפורים עירקיים" או "רומן עירקי"), אך לא בהכרח בסגנון אוטוביוגרפי ישיר: אלא בדרכי סיפֵר מודרניות במפורש. מערכות היחסים בתוך החברה היהודית בעירק, ובין היהודים לשכניהם המוסלמים, מעוצבות באמצעי נראציה לא-רגילים, לעיתים בסגנון הגובל באבסורד ובחוסר שפיות; אבל תמיד תוך הקפדה על דיוקי הפרטים ושחזור הלשון המקורית לדקדוקיה. ליהודים של בגדד היה, כידוע, דיאלקט משלהם, השונה למדי מהדיאלקט של הרוב המוסלמי, ונקאש משתמש בעושר הדיאלקטי הנוצר בחוויה הבגדדית במגע הבין-עדתי והבין-להגי, כדי להעביר את מלוא המתחים הנפשיים של גיבוריו היהודים והמוסלמים.
אולם עולמו הפנימי של נקאש שונה בתכלית מעולמם של אנואר שאול, שלום דרויש ובר-משה. מדובר בחזות קודרת, קשה, מסוכסכת וחסרת-תוחלת. אמנם יש בתמונת העבר הבגדדי רגעים של אושר והרמוניה, אבל ההווה והעתיד קודרים לחלוטין. קדרות זו בולטת במיוחד בסיפוריו המתרחשים – בחלקם או בשלמותם – בארץ, כגון בסיפור "ליל ערבה" וברומן שלו מבושי המלאכים – יצירה פנטסטית, המתארת לכאורה מדענים השקועים בחקר חיי המין של המלאכים, והכוללת ביקורת קשה על  החיים והתרבות בארץ.
אולם, ייחוד יצירתו של נקאש הוא בכך שעיסוקה בפרטים "אנתרופולוגיים", החוצים את גבולות הזמן והמקום, ומתמודדים עם הטרגדיה האנושית הכוללת, דרך הפריזמה הייחודית של צופה יהודי-ערבי. כזה הוא המקרה של סיפורו "יום שבו הרתה תבל והפילה", הכלול בקובץ שתרגמה אחותו, רות נקאש, ושנקרא כשם הסיפור הזה. הדמויות הראשיות בסיפור זה הם יהודים עירקים, העושים את יום הכיפורים בבית הכנסת של קהילת הבגדדים, בעיר בומביי שבהודו. לאורך היום אנחנו חווים את עולמם המבועת והנואש של הגיבורים שאול הלל ויצחק עידא. הסיפור כתוב בסגנון שאפשר לתארו כזרם התודעה הרב-קולי. דחיסותו הטקסטואלית מקשה על הקורא לעקוב אחר כל פרטי הביוגרפיות של שני הגיבורים.

אבל התמונה הכללית ברורה לחלוטין: המחנק והייאוש הם היסודות המפעפעים בכל משפט ומשפט ביצירה, אפילו בשם הסיפור, שבו משחק הסופר על הביטוי "יום הרָת עולם", אולם ההריון סופו הפלה ונפילה קיומית, סוף שאינו בלתי צפוי, בעולמו הספרותי של נקאש. [2]
יצירתו הענפה של סמיר נקאש לא זכתה להיתרגם לעברית אלא במידה מועטה, והיא בהחלט ראויה להיות נחלתו של הקורא הישראלי הכללי. אני מודע לקושי הגדול שאורב לכל מי שינסה לתרגם את הטקסטים האלה, המפותלים והרב-להגיים, ללשון כלשהי, ובפרט לעברית, שאין בה דיאלקטים או תת-דיאלקטים. אבל בהחלט זכאי נקאש להופיע במלוא עוצמתו בקרית-ספר שלנו, וזאת חרף העובדה שמעולם לא שאף לראות את עצמו כסופר ישראלי. חזות עולמו הקשה, המתעתעת, מזכירה לעיתים את קפקא, והמעיין השופע של כתיבתו יכול לפרנס גדוד של מבקרים ספרותיים.

***

כאמור, התמקדתי בסקירה זו בכותבי פרוזה בלבד, ולא כללתי בה משוררים כותבי-ערבית. היו רבים כאלה; ולפחות אחד מהסופרים שנדונו כאן, אנואר שאול, כתב שירה ופרסם דיואן מרשים הכולל את שירתו.
דומה שאכן חלף-עבר העידן שבו קמו סופרים יהודים-ערבים ששאפו להצטרף לשורות ה"נַהָדה" (כלומר ההתעוררות התרבותית הערבית), ולתרום את תרומתם לגוף היצירה הערבית המודרנית. נוכחותם בישראל של שניים או שלושה סופרים יהודים כותבי ערבית אינה משנה, בשלב זה, את העובדה ששוב אין סופרים אחרונים אלה פועלים בתוך מערכת היצירה הערבית. יצוין שהסופרים היהודים-ערבים שנדונו בסקירה זו נבדלים מסופרי "תור הזהב" של ימי-הביניים בעולם האיסלאם, כלומר מבני תקופתם של רס"ג, הרמב"ם, הנגיד והלוי. הללו כתבו שירה עברית ופרוזה עיונית בערבית-יהודית (ערבית באותיות עבריות); וככל שהשפעת התרבות הערבית-איסלאמית היתה דומיננטית ביצירתם, הרי הם כיוונו את כתיבתם לקהיליות היהודיות דווקא, ולא לקהל התרבות הכללית של זמנם. הסופרים היהודים-ערבים של הדורות האחרונים היו ביסודם סופרים מודרניים, חילוניים, [3] שניסו, במידה רבה, להתקבל כיוצרים שווי-מעמד בספרות הערבית החדשה. אחדים אכן התקבלו, אולם רבים אחרים, ובהם סופרים מעולים, נשארו תלויים על בלימה.
יציאתם של הסופרים הערבים-יהודים מהתמונה אירעה הן בשל העימות האלים והממושך בין הציונות ובין הלאומיות הערבית, והן בשל יציאתם של בני הקהילות היהודיות-ערביות ממרחבי התרבות הערבית והשתקעותם בישראל ובארצות אחרות באירופה ובאמריקה. אולם ייתכן שהפרץ נִבעה קודם לכן, באמצע שנות ה30-, עם התגברות התעמולה הנאצית בניצוחו של פון גרובה, שגריר גרמניה בבגדד, כפי שמזכיר לנו שוב ושוב אנואר שאול באוטוביוגרפיה שלו סיפור חיי בארץ הנהריים.[4]


[1] גירסה עברית של ספר זה הופיעה בירושלים בשנת 1977 בתרגומו של ניר שוחט. ספר נוסף מיצירתו של בר-משה, בית בבגדד, הופיע אף הוא בירושלים בשנת 1982 בתרגומה של חניתה ברנד.

[2] כמה מסיפוריו של נקאש תורגמו לעברית ונכללו בספר ביום שבו תבל הרתה והפילה, תרגמה לעברית: רות נקאש, הוצאת ספרית פועלים, ת"א 1985.
[3] על חילוניותה המובהקת של היצירה הערבית-יהודית הזאת ר': “Two Iraqi Jewish Short Story Writers”, Emil Marmorstein
Jewish Journal of Sociology. Dec. 1959.
[4] גם בארצות ערביות אחרות, ובעיקר במצרים, קמו בעידן המודרני יהודים שכתבו ערבית; אך היקף יצירתם והמגוון שלה אינם משתווים למה שמצאנו בעירק. אחרון הסופרים היהודים-ערבים במצרים, הקראי מוראד פרג, שנולד בשנת 1866, נפטר בעיר הולדתו קהיר בשנת 1956. תלמידו מוריס שמאס (נולד ב-1930) עלה ארצה ופעל בתחומי התרבות הערבית במסגרת שידורי ישראל בערבית. בשנת 1979 פרסם בארץ בערבית קובץ סיפורים מהווי יהודי קהיר בשם שייח' שבתאי וסיפורים משכונת היהודים. שמאס פרסם גם קובץ שירים בערבית, שבע שיבולים דקות (1985).

השארת תגובה

מתויק תחת כללי